כך צילמו את "כוח משיכה"
הסרט "כוח משיכה" הוא אחד ההישגים הטכניים המרשימים ביותר שנראו על מסך ה-IMAX בתולדות הקולנוע. כך הצליח הצוות ליצור את אשליית חוסר כוח המשיכה, וגם: איך סנדרה בולוק ניצלה ממוות רגע לפני תחילת הצילומים
בכתבה זו אין ספויילרים. אם עוד לא ראיתם את "כוח משיכה" בקולנוע, עכשיו זה הזמן. הסרט שנמצא בהפקה כבר 4 וחצי שנים הוא אחד הסרטים המרהיבים ביותר שנראו אי פעם על המסך, וכדי ליצור אותו היה על צוות האפקטים ליצור טכנולוגיה חדשה וטכניקת צילום שמעולם לא נעשה בה שימוש, במיוחד לסרט הזה. בדקנו איך אשפי האפקטים יצרו את תחושת הריחוף הכה מציאותית.
העלילה מתחילה עם שני אסטרונאוטים שמבצעים תיקונים על טלסקופ החלל "האבל", כששברי לווין שהושמד גורמים לתגובת שרשרת ולאלפי שברים לעוף במהירות אל גיבורינו. כמעט כל הסרט מתרחש בחלל החיצון או בתוך ספינת חלל כזו או אחרת, אם כך איך מדמים סביבה נטולת כוח משיכה על כדור הארץ?
עולם זז סביבך
בסרטים רבים נהוג לבצע עבור סצינות מורכבות תהליך שנקרא Pre Vis - הדמיה מוקדמת שאותה יוצרים על פי הסטורי בורד שמתאר את הסרט בפריימים בודדים והתסריט. מטרת ההדמיה היא לעזור לצוות ולשחקנים לראות את התנועה, המהירות, המיקום והמראה של אובייקטים ודמויות שאינם קיימים במציאות, מכיוון שהם יתווספו בעזרת המחשב מאוחר יותר. אך במקרה של הסרט הזה, במקום לצלם כנגד מסך ירוק רגיל ומצלמה על מנוף או שיטה מקובלת אחרת, החליט הבמאי אלפונסו קווארון ללכת בדרך של ג'יימס קמרון ופשוט להמציא טכנולוגיה חדשה. המצלמות, השחקנים והתאורה הוחזקו על ידי רובוטים שנבנו במיוחד לסרט הזה על ידי חברת Bot&Dolly, ואפשרו חופש תנועה חלק ומלא של הציוד והשחקנים.
בסרטי החלל הישנים הטכניקה כללה להניע את השחקנים דרך הסט כדי לדמות את התנועה חסרת המשקל, אבל בכוח משיכה החליטו לבצע זאת על ידי הזזת העולם סביב הדמויות. את זה יכלו לבצע רק על ידי סינכרון התאורה, הרקע שמוקרן על תא התאורה המיוחד והנחיית השחקנים להגיב בזמן הנכון.
הרובוטים של בוט אנד דולי אפשרו זאת על ידי יצירת רצף זמן אחיד לכל המכשירים. את הרצף, אגב, ניתן לתכנת דרך תוכנת התלת ממד הפופולרית Maya. כך כשהדמות נראית שהיא מתגלגלת בחלל ללא שליטה למעשה גוף התאורה מסתובב סביבה כשהיא נעה בצורה הרבה יותר עדינה. היות שהרובוטים מסונכרנים אחד עם השני, אין טשטוש כלשהו שיסגיר את האפקט. כל הסרט כולו, מהתחלה ועד כמעט הסוף, נוצר מראש בפרי ויז כדי לאפשר לכל הרובוטים לעבוד במקביל וליצור את האשליה הכל כך מוצלחת של ריחוף בסרט. עם כל זאת, הדבר האמיתי היחידי בשוטים שבהם הם בחליפות החלל זה הפנים שלהם. הגוף, הגפיים, חליפות החלל וכמובן הסביבה נוצרו כולם במחשב.
מאירים את הריק
הסצנות שבהן רואים את השחקנים בחלל צולמו בתוך תא של 3X3X3 מטר שבתוכו היו 4,096 נורות לד בכל יחידה, וסך הכל 1,800,000 מנורות נפרדות. התא לא רק האיר בצורה אחידה את השחקנים, אלא גם הציג את מה שהדמויות רואות בחלל. בכך הם השיגו השתקפויות ריאליסטיות, תאורה מדויקת על הגוף ואפשרו לשחקנים להבין מה קורה סביבם.
איך עשו את זה?
כוח משיכה התחיל את חייו כסרט שמצולם במצלמת סטריאו. מעין מתקן מגושם שבו יש זוג מצלמות כשאחת מסתכלת קדימה, והשנייה מסתכלת מטה דרך מראה - בכך הן יוצרות את הדמיון לעיניים האנושיות. כבר בתחילת צילומי הניסיון הבין צוות ההפקה שמתקן הסטריאו המגודל לא הולך להיות שימושי במקרה זה, שכן הם מצלמים בתוך סטים של תחנות חלל צפופות או כשהדמויות מרחפות בריק, ככה שהרקע יהיה בכל מקרה וירטואלי ואין ממש צורך טכני לצלם את חומר הגלם בתלת ממד. במקרים שכאלה התמונה ניתנת להמרה הרבה יותר בקלות מאשר סצינה מסובכת מלאת פרטים.
עבורנו בני האדם, שמורגלים מיום הלידה לזהות עומק, העניין נראה מאוד מובן מאליו. אנחנו מביטים על משהו ומיד מבינים כמה קרוב או רחוק הוא מאיתנו. אך מה אם הייתה לכם רק עין אחת? חושבים שהייתם מצליחים להבין איפה כל דבר נמצא? בואו נעשה ניסוי. סגרו עין אחת ונסו לגעת במשהו שנמצא קצת רחוק מכם. נתקלתם במשהו בדרך? הגעתם אבל לא בדיוק לנקודה? זה בגלל שעם עין אחת אין תפיסת עומק אמיתית.
נכון, אפשר לזהות מה קרוב ומה רחוק בגלל שעצמים רחוקים נראים קטנים יותר אך זה לא מספיק כדי לאמוד את המרחק האמיתי מהם. קולנוע הוא מדיום דו ממדי מטבעו - הרי הוא מצולם דרך עדשה אחת בלבד. בתהליך ההמרה לתלת ממד על אנשי האפקטים ללמד את המחשב היכן כל אובייקט נמצא בתמונה השטוחה וזה האתגר האמיתי.
מאט בריסטו, סגן נשיא בכיר וריצ'רד בייקר מנהל יצירתי, שניהם מחברת Prime Focus World שהייתה אחראית על ההמרה לתלת ממד בסרט זה וגם ביצעה את האפקטים לסרטים כמו אוואטר, יעד סופי 5, דרד וזיכרון גורלי הוכיחה את מקומה בעולם האפקטים ההוליוודי, סיפרו בראיון על תהליך הבחירה בנתיב ההמרה ולא בצילום בתלת ממד: "הצילומים היוו אתגר עבורם עם מתקן הסטריאו והם רצו לבחון אפשרויות אחרות". צוות הצילום של הסרט צילם סצינה לדוגמה בסטריאו ושלח ל-View-D את הווידאו מאחת העיניים כדי לבחון את יכולות ההמרה שלהם. הם מאוד אהבו את התוצאה הסופית והחליטו ללכת בנתיב של צילום בדו מימד - מה שאפשר להם לצלם בחופשיות.
מדו ממד באולפן לתלת ממד על המסך
הכל מתחיל על הסט, בדוגמה זו עם סנדרה בולוק בתוך חליפת החלל יושבת לה בחללית. היא כמובן לא בחלל אלא על כדור הארץ בתוך אולפן, כשמחוץ לחלון הסט נמצא מסך ירוק שאותו יחליפו ברקע הרלוונטי. כדי שהמחשב יבין את תזוזת המצלמה בסצינה הם מבצעים סריקה דו ממדית של התנועה, התהליך הזה נקרא Match Move. כאשר ישנה תנועה אופקית המחשב מסוגל לחשב כיצד המצלמה נעה כנגד הסט. בכך מתקבל העתק מדויק של תנועת המצלמה האמיתית בתוך תוכנת האפקטים.
עכשיו כשהמחשב מבין כיצד המצלמה זזה, על התוכנה להבין כיצד הסצינה עצמה בנויה. בתהליך שנקרא רוטוסקופינג, שבעבר נחשב למשימה הכי מתישה בתעשיית האפקטים, עוקבים אנשי האפקטים אחר כל אובייקט בסצינה ומייצרים ממנו העתק פיזי בתוכנה. השכפול הזה מאפשר למצלמה התלת ממדית להציג את שתי זוויות העיניים גם כשאובייקט כלשהו נסתר מאחת מהן. כדי לשחזר את החלק הזה שרק עין אחת רואה, על אנשי האפקטים לבנות את הסצינה גם כשהיא מוסתרת מהמצלמה, אחרת תמונת הסטריאו תהיה מבלבלת ביותר.
כדי להבין את הרעיון בואו נעשה עוד ניסוי קצר: החזיקו את כף היד שטוחה מול עין שמאל והחליפו בין העיניים. כשימין סגורה אתם רואים בעיקר את כף היד, אך כששמאל סגורה אתם רואים דברים שנמצאים מאחורי היד.
עם המידע שנאסף מתהליך הרוטו, בונים את הגיאומטריה הבסיסית של הסצינה עצמה ללא השחקנים. כך גם ניתן להאיר את הסט וירטואלית מבלי להתעסק עם תאורה מקומית, וגם להוסיף הצללות של השחקן. מתוך הגיאומטריה הזו ניתן לייצר את מה שנקרא Z-Depth. זוהי מפה המציגה בצבעים של שחור עד לבן את העומק של הסצינה כששחור הוא רחוק ולבן הוא קרוב. על פי המפה מבינה התוכנה את העומק של הסצינה וכך נבנית התמונה התלת ממדית.
רגע לפני הסוף מייצרים מה שנקרא Plate נקי, כלומר את הסצינה ללא השחקנים הכוללת גם את האזור בסצינה שהם הסתירו בגופם. מה שמחזיר אותנו לניסוי עם העיניים והיד. הסצינה חייבת לכלול את כל הסט אחרת התלת ממד יהיה מבלבל.
והתוצאה הסופית. אגב, טים וובר, מנהל האפקטים המיוחדים בחברת Framestore שביצעה את האפקטים לסרט אמר ש"אם הסרט היה מרונדר (מעובד) על מחשב עם מעבד אחד וליבה אחת, התהליך היה מתחיל בתחילת עידן המצרים ונגמר בשנת 5000 לפני הספירה.
אם חשקה נפשכם בסקירה מעמיקה יותר של האתגרים בטכניקה הזו, לחצו כאן.
סנדרה בולוק חמקה מהמוות
במקום לסובב את השחקנים לכל כיוון, דבר שהיה נראה בבירור על גופם של השחקנים מה שלא תואם בדיוק לסביבה נטולת כוח משיכה, הוחלט לבנות מתקן שיסובב את המצלמה סביבם, בזמן שהם מוחזקים באוויר על ידי מתקן.
יומיים לפני תחילת הצילומים, בזמן שהצוות עשה ניסוי עם המערכת שמחזיקה את השחקנים באוויר ביחד עם המצלמה הרובוטית, התרחשה תקלה במצלמה והיא נסעה ישירות לתוך הראש של הבובה שבאה במקומה של סנדרה בולוק. ראשה של הבובה נערף במקום. לבולוק שלום, לבובה, פחות.
מרחפים באוויר
בסרטים כמו אפולו 13 שהציגו ריחוף מאוד משכנע באוויר השתמשו במטוס מיוחד של NASA בשם Vomit Comet או שביט ההקאות בתרגום חופשי. המטוס עולה גבוהה ואז מבצע צניחה חופשית שנמשכת כעשרים שניות. בזמן הזה כל מי שבתוך המטוס חסר משקל. אך קווארון רצה לבצע שוטים ארוכים יותר ולשם כך השתמשו במערכת מתוחכמת של 12 כבלים שהחזיקו את השחקנים באוויר והניעו אותם ממקום למקום.
סנדרה בולוק סיפרה למגזין Hit Fix "היו להם כל מיני מצלמות שצילמו תמונות של הגוף שלי ויצרו העתק מסיבי פחמן של החזה שלי. רק שדיים וצלעות שהתלבשו במדויק על הגוף שלי. יכולתי ללבוש את הבגדים מעל זה והיו להם ווים קטנים בפנים. הייתי שוכבת על שולחן, זה היה כמו שולחן ניתוחים וכל הטכנאים האלה היו באים ומחברים אותי לחוטים וקושרים את הרגליים שלי אליהם. אז הבובנאים המומחים היו מרימים אותי ודוחפים אותי לכיוון מסוים כפי שהיה קורה בסביבה נטולת כוח משיכה. זה היה הדבר הכי קרוב שיצא לי להרגשה הזו. זה הכאיב אבל היה מגניב".
חווית ה-IMAX
הסרט צולם בפורמט הקולנועי העצום של IMAX הבנוי במיוחד להקרנה על מסכים ענקיים ותלת ממד חזק במיוחד. בכוח משיכה הוחלט (ועל כך אנחנו שמחים מאוד) להשתמש בעומק בצורה מתונה ונעימה לעין, ללא אפקט ה"יוצא מהמסך" כפי שהיה נהוג בתחילת תור התלת ממד הנוכחי ומשהו שמי שביקר באחד מהפארקים של דיסני זוכר כשהדמויות מגיעות מאוד קרוב לצופה. בין האיימקס לקולנוע הרגיל, אפילו בארץ שהאיימקס היחידי כאן מצויד במקרני 2K בלבד, יש הבדל משמעותי בחוויה. מיקום טוב בתוך האולם מול המסך בגובה 3 קומות יגרום לכם להרגיש כאילו אתם שם עם הדמויות, מרחפים בחלל.
עיצוב סאונד
כפי שמוסבר בתחילת הסרט, בחלל אין קול. היות שגלי קול עוברים כגלי לחץ אוויר, בסביבה נטולת אוויר כמו בחלל, הקול לא עובר אלא במגע. את כל מה שהקהל שומע אנחנו חווים כמו שהאסטרונאוטים חווים. למשל כשריאן מבריגה משהו בטלסקופ האבל, אנחנו שומעים את הרטט העמום של המברגה החשמלית דרך החליפה שלה. כשהתחנה חוטפת את השברים ומתפרקת, איננו שומעים דבר וזו חוויה יוצאת דופן, לראות כזה הרס דומם.
כדאי לראות?
הטכנולוגיה והטכניקה שפותחו במיוחד לסרט זה יהיו לעד פריצת דרך בתולדות הקולנוע כי הם למעשה שינוי עצום בדרך שבה משלבים שחקנים בתוך סביבה וירטואלית. הטכניקה של אוואטר שאפשרה העברת הביצוע של שחקן חי לדמות וירטואלית, בתוספת היכולת למקם את השחקן בסביבה וירטואלית לחלוטין בצורה משכנעת, הופכים את כוח משיכה לאחד הסרטים המרהיבים ויזואלית שאי פעם תראו.
"זהו צעד לכיוון צילום סרטים על ה'הולודק'" אומר פול דבווק, מנהל שותף האחראי על מחקר גרפי במכון לטכנולוגיות יצירתיות שבאוניברסיטת דרום קליפורניה, ויועץ לסרט כוח משיכה. דבווק התייחס לחדר בחללית של "מסע בין כוכבים", שבו המחשב הקרין עולמות מדומיינים. "בסופו של דבר הולכת להיות לנו סביבה וירטואלית נהדרת שהיא תלת ממדית ואמינה, במקום למקם שחקנים על מסך ירוק. נצלם אותם כנגד תצוגות תלת ממדיות ענקיות שיעטפו אותם, ותהיה שליטה מלאה לבמאי ולצלם".
להבדיל מהרבה סרטים שהוליווד משליכה עלינו כל שנה, כוח משיכה הוא חוויה שכדאי לראות בקולנוע ובאחד גדול במיוחד אם ניתן.
ובונוס למי שראה את הסרט
