המבול

חודש לפני הבחירות, אחרי ארבע שנים, דנה עזבה אותי, לקחה את הדברים שלה ונעלמה אם איזה אופנוען לדירה בפלורנטין. בבוקר בן-ציון, הבוס שלי, עמד וטירטר מעלי שעה על זה שאיחרתי. זה היה שגרתי, אבל כל הזמן הזה שהוא עמד שם וצרח ירדו טונה קשקשים מהראש שלו ונחתו כמו נשורת גרעינית על הסוודר שדנה סרגה לי, על התיק שעליו שעליו עבדתי ועל הסנדביץ' שהיא הכינה לי לפני שהיא הסתלקה.
בצהריים התחלתי לפתח הצטננות שהפכה לשחפת דוהרת לקראת אחרי הצהריים. זרקתי את הסנדביץ' לפח, לקחתי את הרחמים העצמיים שלי ושנינו חתכנו הביתה. דנה לקחה את המיטה, אז נשכבתי על הרצפה בחדר השינה, חיבקתי את מברשת השיער שלה וניסיתי להרדם. לפני שנרדמתי קיוויתי שמחר בבוקר אני אתעורר וכל זה לא יהיה פה, שיבוא בלילה איזה מבול וימחה את כל העיר הזו, ישטוף את כל החרא.
התעוררתי בבוקר והכל היה כרגיל. דנה לא היתה שם ובן ציון השאיר חמש הודעות על המזכירה. התגלחתי, הורדתי מהבוידעם את מדי ה-ב' שלי, והלכתי לקרייה. הש.ג שהיה מעוך לגמרי מהחום נתן לי לעבור ותוך עשרים דקות כבר הייתי גבוה מעל לתל-אביב,על השפיץ של המגדל של הקרייה.
האמת שלא ממש התכוונתי לקפוץ. תכננתי לשבת שם קצת, להסתכל על הים ולחשוב. אבל כל ההתרוצצות שהתחילה שם למטה פשוט לא השאירה לי ברירה אחרת, בפרט שראיתי את שיקל, הרס"ר שלי לשעבר, עומד עם מגאפון וצועק לי "לא קופץ, לא קופץ" במבטא המעצבן שלו.
כבר העברתי רגל אחת מעל לגדר הבטיחות, מרגיש איך הרוח כמעט ומפילה אותי, כשהמבול בא.
בהתחלה היה רק רעש, כאילו מאה מטוסים עשו בומים על-קוליים מעל לעיר. אחר כך הבנתי שאלה היו מאות מכסי ביוב שנקרעו בבת אחת ונורו לאוויר כמו קטיושות, הורסים כל דבר שבא בדרכם. ואז נשמע מן 'בלופ' , ואחיו מן אנחה שקטה כזו כשכל תעלות הביוב בעיר, מרוב החום ושנים של הזנחה גאו והקיאו בבת אחת את כל תוכנן לרחובות.
מלמעלה יכולתי לראות איך הנוזל החום זורם כמו שטפון ברחובות ומדביק את ההמון המבוהל שרץ לפניו. ולא היה להם סיכוי. באבן גבירול תוך שניות הגיע כל החרא לגובה המתניים ואחרי שתי דקות כבר כיסה את המכוניות. מהקרייה למטה הגיעו יריות ושברי צעקות. היתה שם ממש מלחמה על מי יצליח להגיע לבור של המטכ"ל ראשון. אלה שהצליחו נחנקו אחרי דקות, כשהמסננים קרסו.
ההמון שהצליח לברוח נלכד מול ה'קניומול' – הקומפלקס הענק שבנתה העירייה על הטיילת ושעכשיו חסם את המוצא של הביוב אל הים. תוך כמה שניות הכל נגמר. יכולתי לראות רק כתמים צבעוניים שצפו על המיים. הרוח הביאה אלי כבר שמץ מהריחות מלמטה. התכופפתי והקאתי מעבר למעקה. כשהזדקפתי ראיתי שגם פלורנטין כבר כוסתה לגמרי.
השמש שהתחילה לשקוע זרחה בצבעים פוספוריים על המיים השמנוניים, מאירה את כל תל אביב בקשתות ענקיות, יפהפיות. באור האחרון הבחנתי במשהו מוכר שצף שם למטה, מתנדנד כמו ברווז אמבטייה בין כל הגופות, החלאה והסרחון. ירדתי בסולם עד לקו הביוב ומשיתי ממנו את פח האשפה מפלסטיק שהיה כתוב עליו בלורד " רכוש בן ציון ובניו בע"מ". הנחתי אותו על הבטון ובזהירות הוצאתי את הסנדביץ' מוכה הקשקשים שדנה עשתה לי לפני שהיא הסתלקה. הוא לא נרטב בכלל. התיישבתי על המעקה מול השקיעה עם הרגליים באוויר. הרוח שיחקה לי בשיער. נתתי ביס קטן. כרוב חמוץ. הבת זונה, היא ידעה כמה שאני שונא כרוב חמוץ.