הכיבוש של בוז'י

יצחק הרצוג נבחר עתה כיו"ר מפלגת העבודה. מאז נרצח יצחק רבין, לפני 18 שנים, מפלגת העבודה לא הצליחה להתייצב. במהלך השנים עמדו בראשה כמעט עשרה יושבי-ראש כשבמקביל עמדו בראש הליכוד שניים בלבד, נתניהו ושרון.

מפלגת העבודה הגיעה לנקודת השפל לפני מספר שנים כשאהוד ברק עמד בראשה. בבחירות הקודמת לכנסת ב-2009 הצהיר חגיגית כי מפלגתו חייבת להיות באופוזיציה ובמקביל ערך מגעים להצטרף לממשלת נתניהו החדשה ואכן מפלגתו הצטרפה לממשלה לפי עקרון 242 - שני שרים, שני סגני שרים ועל ארבע. באותם הימים עלתה בציבור תחושה חדה - ברק וחבריו מוכנים לעשות הכול ולוותר על הכול כדי לשבת על כורסאות עור הצבי שבחדר ישיבות הממשלה. התוצאה הייתה שמפלגת העבודה הלכה ונעלמה מהזירה הפוליטית - כמו מפלגות ותיקות אחרות: המפלגה הליברלית, מפ"ם ועוד.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

היי אתה, גיבור אבוד / יערית בוקק-כהן

בראשית 2011 פרש ברק ממפלגת העבודה כדי להקים את מפלגתו הנצחית "עצמאות". פרישתו היוותה סוג של גאולה ויו"ר המפלגה החדשה, שלי יחימוביץ', עשתה את הבלתי ייאמן. היא הפכה אותה מפגר גוסס לגוף נושם ואפילו בועט. את זה לא ניתן לקחת ממנה. אבל, במהלך הקדנציה היא נקטה שני צעדים שהפכו את מנהיגותה לכישלון המהדהד. הצעד הראשון היה הפיכת מפלגתה לסגורה - מפלגה כמעט בולשביקית. לא נערכו דיונים פתוחים על דרך המפלגה ועל מטרותיה ויחימוביץ' לא השכילה להקים צוות הנהגה המסוגל לבנות הנהגה לאומית אלטרנטיבית לזאת הקיימת. היא כנראה חששה ממנהיגות שעלולה להאפיל עליה. מנהיג אמיתי לא מפחד מהצל של עמיתיו אבל שלי יחימוביץ' היא לא מנהיגה כזאת.

הצעד השני היה חמור שבעתיים. ההתעלמות מהפן המדיני, מהנקודה המכרעת בחברה הישראלית - הכיבוש וההתנהגות של המתנחלים, שמרעילים אותנו כל יום וכל שעה. בעולמה לא היה כל קשר בין הבעיות החברתיות, שהן חזות הכול מבחינתה, לבין מארת הכיבוש. דוגמה בוטה לכך עלתה בקיץ 2011 - בשיא המחאה החברתית. יחימוביץ' הייתה מעורבת במחאה על צווארה אבל לא הדגישה את העובדה הפשוטה שלא ניתן להניף שני דגלים - דגל מדינת הרווחה ודגל ההשקעות האדירות בהתנחלויות. כישלונה עתה לא היה אפוא מקרי - הוא נבע מדרכה כמנהיגה.

הניצחון הגדול של יצחק הרצוג נבע במידה רבה מ"שנאת המן" ולא מ"אהבת מרדכי". ניתן לאתר כתמים שחורים בעברו, העיקרי הוא שלא היה מסוגל לפרוש מממשלת נתניהו עד שאהוד ברק הביא לזריקתו. אבל, במצב הפוליטי והאנושי של מפלגת העבודה הוא המנהיג הראוי ביותר. הוא נעים הליכות שמסוגל לנהל עבודת צוות, בניגוד מוחלט מקודמתו. הוא בעל ניסיון ניהולי ברמה הלאומית - הדרך שבה הרצוג הנהיג את משרד הרווחה, המשרד של החלכאים והמדוכאים, מהווה הוכחה משמעותית ליכולתו כמנהיג חברתי. הוא לא בת-יענה ומסוגל לנתח את המשמעות הקטלנית של התהליך המדיני העלוב שראש הממשלה נגרר אליו ממש נגד רצונו.

יצחק הרצוג לא יונה - הוא חלק מ"זרם המרכזי" במפלגת העבודה וקודם במפא"י, כמו אביו חיים הרצוג שהיה חבר בכיר בזרם הזה. הוא מבין היטב שבלי תהליך מדיני נמרץ, המדינה עלולה להגיע לתחתית התהום. האסון נמצא לא באיראן אלא לידנו, "חמש דקות מכפר סבא".

אחרי הכישלון הנלעג של "המאמי הלאומי", יאיר לפיד, התברר שוב שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון הליכוד ונתניהו היא מפלגת העבודה, שהיא לא חולות נודדים כמו "יש העתיד" (או שמא "יש עבר"). ההצלחה של יצחק הרצוג היא הצלחתנו כולנו.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il