בשם הבת: הבשורה של זהר יעקובסון לחולי הסרטן

שום דבר במשרד הצנוע של זוהר יעקובסון, בחצר צדדית במרכז תל־אביב, לא מסגיר את העובדה שנחתתם הרגע באחת מסוכנויות השחקנים החזקות ביותר בתעשיית הבידור הישראלית. זאת שעת ערב מאוחרת והדממה ששוררת מסביב עשויה לתעתע.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

קשה להאמין שעד לפני שעה הבלגן מסביב נראה כמו חמ"ל בוול סטריט: משברים שצריך לפתור בזמן אמת. טלפונים משחקנים מבוהלים לפני או אחרי אודישן. רכילאים שדורשים לאשר או להכחיש רומן חדש. כוכבת שמסרבת להצטלם ללא המאפר הצמוד שלה. בקיצור, עוד יום בקרקס שזוהר יעקובסון מנהלת ביד רמה כבר כמעט 30 שנה.

להתמודד עם הסרטן

אם השם שלה נשמע לכם מוכר, זה כנראה בגלל אחת משתי אפשרויות: או שאתם חלק מהברנז'ה, או שאתם קוראים יותר מדי רכילות. בעיקר בזכותה אתם מכירים את יהודה לוי, אורנה בנאי, שני כהן, אושרי כהן, גורי אלפי, איתי תורג'מן, צופית גרנט, רן דנקר, נועה תשבי, ענת וקסמן, עדי הימלבלוי, רועי בר־נתן, אסי לוי, עלמה זק, אורלי זילברשץ ועוד רבים. היא הכוח המניע מאחוריהם, לפניהם ומצדדיהם. זו שאומרת להם מה להגיד ובעיקר — מה לא. השריון החזק שחוצץ בינם לבין העולם האמיתי שם בחוץ והאישה היחידה שדעתה חשובה להם יותר מכל אחד אחר.

משפחת יעקובסון בהרכב מלא. "הפחד הכי גדול זה לאבד ילד"(צילום: אלבום משפחתי)

"החלטתי שייאוש לא יהיה חלק מחיי"

לפני ארבע שנים נפטרה בתה טל בת ה־26 מסרטן. מאבק קשה בן שנה שטילטל את עולמם של יעקובסון ובני משפחתה – בעלה, השחקן והבמאי יענקלה יעקובסון, ובנה ליאור, שעובד איתה בסוכנות.

את הראיון הנדיר הזה היא עושה בקושי רב, אבל מתוך תחושה עמוקה של שליחות. "הפחד הכי גדול של כל הורה זה לאבד ילד", היא אומרת. "כשטל נפטרה הגיעו להלוויה שלה קרוב ל־2,500 איש. כל אחד בא להסתכל עליי ולראות איך הפחד שלו נראה. זה מה שהרגשתי, את האימה הזאת שאנשים רוצים לראות מה זה. דווקא אז, ברגעים האלה שראיתי את כל העיניים המבוהלות האלה מתבוננות בי, החלטתי שייאוש לא יהיה חלק מהחיים שלנו. עם הכאב הגדול והגעגועים נתמודד כל החיים. אבל לא עם ייאוש ודיכאון. החלטנו לחזור למקומות שהיה לנו קשה בהם במסע עם טל ולנסות לתקן".

הכל התחיל בכאב בטן

כאב בטן. ככה זה התחיל. יעקובסון זוכרת בבירור את שיחת הטלפון שהחלה את הסחרור. "טל נסעה לפטרה לחגוג יום הולדת 25 עם חברים. כשהייתה באילת, בדרך חזרה, היא התקשרה וסיפרה לי שכואבת לה מאוד הבטן. ביקשתי ממנה לעלות מיד על טיסה, אבל היא אמרה לי, 'אני לא יכולה לעלות על מטוס, זה עושה הרבה יותר זיהום אוויר מאשר אוטובוס'.

"ברור. הלכנו לכמה רופאים. כולם התמקדו בקטע של חיידקים. חשבו שזה איזה חיידק שהיא חטפה בסיני. כשזה לא עבר לאורך תקופה, דיברתי עם חבר טוב שהציע לנו ללכת לבית החולים בילינסון, למחלקה לווירוסים אקזוטיים".

"זה אפילו לא עלה בראש. היא נראתה כל כך יפה, כל כך בריאה. בשיא החיים שלה. היא הייתה בשנה השלישית ללימודי רפואה סינית. היא הייתה הבן אדם הכי עסוק, הכי פעיל והכי חיוני שאתה יכול לדמיין.

"הקלות שבה הרגשתי שהמילה הזאת נאמרה הייתה בלתי נתפסת. בסרטים תמיד יש את הרגע הזה שהרופא מושיב את האנשים בחדר, נותן להם כוס מים. מכין אותם. וכאן, כלום. לדעתי, זה היה מאוד אכזרי ולא רגיש. אז לקחתי שתי נשימות ויצאתי מהחדר, הכל התחיל להסתובב מסביבי והתעלפתי. שכבתי על הרצפה והתפללתי לאלוהים לא להתעורר יותר.

"שפכו עליי מים וניסו לדבר איתי. ובאותה שנייה גם עברה לי בראש המחשבה שאני עושה דבר איום ונורא. אני אמא. הבת שלי קיבלה את הבשורה. אני צריכה להיות חזקה ולתת לה תקווה. אני צריכה לחזק ולהעצים אותה. יענקלה התקרב אליי ולחש לי: 'מה את עושה? קומי על הרגליים. אנחנו צריכים להציל את טל'. באותו רגע עשיתי סוויץ' והבנתי שאין לי שום אופציה להתמוטט".

"טל למדה רפואה מערבית בהולנד ושלוש שנים רפואה סינית. היא הבינה המון ברפואה. היא הכירה את גוף האדם. כל הנושאים האלה היו מאוד קרובים לליבה. אני חושבת שהיא הבינה הרבה יותר ממני".

זוהר יעקובסון. "הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר"(צילום: גבריאל בהרליה)

מסע של אור וחושך

בגופה של טל ז"ל אובחן סרטן נוירואנדוקריני. סרטן נדיר יחסית, שמתפשט על הבלוטות ההורמונליות בכל הגוף. "לסטיב ג'ובס היה סרטן כזה, אבל האמנו במיליון אחוז שננצח".

"כשהגענו לבית החולים אחרי הטיפול הכימותרפי, חוויתי חוויה נוראית. אחת הרופאות ניגשה אליי שלוש פעמים ובכל פעם אמרה בטון תוקפני: 'את יודעת שהמצב קשה? את מבינה את זה?' בפעם השלישית ביקשתי ממנה לא להתקרב אליי. שאלתי: מה את רוצה, את רוצה שאתמוטט? למה את באה להגיד לי את זה בצורה כזאת? אני צריכה לעזור לבת שלי.

"היא התפלאה: את לא רוצה לדעת את האמת? אמרתי לה: לא, אני רוצה שתביני שיש פה ילדה בת 25 שצריך להילחם על החיים שלה. אני רוצה שתבואי עם הצעות איך להציל אותה. אל תבהילי אותי יותר ממה שאני מבוהלת גם ככה.

"כשטל חלתה, רצינו לדבר עם פסיכולוג מטעם בית החולים. פסיכולוגים בחוץ יש מלא, אבל כזה שמבין באונקולוגיה, שמבין מה זה סרטן, את כל ההקשרים ואיך מתמודדים, יש רק אחד. הרבה אנשים ממתינים לו ואין לו זמן. אנשים צריכים לחפש את זה בחוץ".

"אני לא רוצה לקרוא לזה בשם. זה נורא ואיום. מי שעזרה לנו בסוף הייתה צופית גרנט. אני גם הסוכנת שלה ואנחנו גם חברות. תמיד היינו קרובות, אבל זכיתי ממנה בכל התהליך הזה לעזרה, לתמיכה ולהתגייסות שנדהמתי מעוצמתן. ביום שטל חלתה היא אמרה לי, 'זוהר, מרגע זה אני פה. כל מה שעשית כל השנים בשבילי, עכשיו אני פה בשבילך'. היא עשתה כל מה שהיה צריך. לפעמים לדבר עם רופאים ולפעמים להזיז קירות. היא פשוט הייתה שם בשבילנו".

"אני לא רוצה להתעסק במה היה קורה אילו. טל כתבה המון דברים לאורך השנים. אני מבינה ברמה הרוחנית ובבחירה של הנשמה שלה שהיא באה לפה לתקופה מוגבלת. אפילו בתסריט שהיא כתבה בגיל 17 על עצמה, היא כתבה שב־2010 היא כבר לא תהיה פה, והיא אכן נפטרה כמה ימים לפני שנת 2010. המסע של הנשמה שלה היה כזה שהיא באה לתקופה הזאת וזה לא היה בידינו. אני יודעת שעשינו כל מה שיכולנו. הצער הוא שהדרך הייתה יכולה להיות הרבה יותר קלה לכל אחד מאיתנו".

"באותו יום טל עשתה דברים שהיא לא עשתה קודם. היא קמה על הרגליים, רצתה ללכת, היה לה חשק לאכול צ'יפס. היא הייתה הרבה יותר ערנית ממה שהיא הייתה קודם. כולנו הרגשנו שאנחנו בדרך הנכונה לצאת מזה. זה היה מוצאי שבת, בסביבות 11 בלילה, וטל הציעה לי ללכת להתרחץ מכל היום. הלכתי לרבע שעה וכשחזרתי היא כבר לא הייתה בחיים. היא לא רצתה שאני אהיה שם כשזה קורה.

"מעולם לא דיברנו על זה. נלחמנו בכוחות עליונים לעשות הכל כדי שהיא תבריא והיינו בטוחים שהיא תבריא".

"שום פרידה ושום כלום. לא נפרדנו ולא ניפרד לעולם. היא נמצאת פה בכל נשימה. כשילד חי, אתה לא חושב עליו 24 שעות. הוא בענייניו. אבל כשמאבדים ילד, אז חיים אותו בכל נשימה ונשימה. זה פשוט לא עוזב אפילו לשנייה אחת. הוא קיים כל היום, כל הלילה, מתוך שינה, בכל רגע. הוא שם".

"אני חושבת שידעתי עליה הרבה עוד בחייה. היא הייתה מאוד חריפה וראתה דברים מעבר למה שבן אדם רגיל רואה. בגיל 11 היא הקימה יחד עם קבוצת צעירים את אנונימוס. זכויות בעלי החיים היו בנפשה. היא לא אכלה בשר ולא הייתה מוכנה לנעול נעליים שהן לא vegan. היא רצתה לדעת ששום דבר לא נעשה תחת ניצול.

"היו לה אג'נדות מאוד סדורות ומבוססות. אני זוכרת שמורים היו מתקשרים לדבר איתי עליה. הייתי אומרת, 'אני מתמודדת איתה בבית, אתם תתמודדו איתה בבית הספר, לא כל הילדים דומים'. בגיל 16 היא ועוד כמה חבר'ה כעסו מאוד על מה שעשו עם כביש חוצה ישראל, אז הם הגיעו למשרד של מי שתיכנן אותו ונעלו אותו בחדר.

"אני זוכרת שהתקשרו אליי ואמרו לי, 'מדברים ממרחב ירקון'. באותן שנים, 'מרחב ירקון' הייתה סדרה שחיים בוזגלו ביים וכמה מהאמנים שלי הופיעו בה, אז כשהגיע הטלפון אמרתי, יופי, עושים עונה שנייה. הם אמרו, לא עושים עונה שנייה, תבואי להוציא את הבת שלך, עצרנו אותה. כשיענקלה בא לאסוף אותה באותו ערב, הוא אמר לה, את מבינה שיכולת לישון פה הלילה? זה בכלל לא הפחיד אותה. היא הייתה רגילה להילחם עד הסוף".

"חושבת עליה בכל רגע ביממה"(צילום: גבריאל בהרליה)

ממשיכה את צוואתה של טל

במידה רבה ממשיכה יעקובסון את צוואתה של טל להילחם עד הסוף. בארבע השנים שחלפו מאז פטירתה חקרו במשפחת יעקובסון לעומק את נושא הטיפול בסרטן. המסע שלהם בין בתי החולים השונים, שיטות הטיפול המרובות והמטפלים השונים, כמו גם המחקרים המדאיגים שלפיהם כל אדם שלישי יחלה בחייו בסרטן, עומדים בבסיס ההחלטה להקים את "מרכז טל לרפואה אינטגרטיבית" בתל־השומר. המרכז ייפתח רשמית ביום השנה הרביעי למותה של טל, ב־26 בדצמבר. בימים אלה יעקובסון מצויה בעיצומו של גיוס כספים, שתוצאותיו יקבעו את סדרי הגודל שבהם יוכל המרכז לפעול.

"אחרי שטל נפטרה היה לנו מאוד־מאוד קשה לחזור לבית החולים. ברוב המקרים אנשים רוצים לברוח משם כמה שיותר מהר. אנחנו החלטנו הפוך. ממה שעברנו הבנו שיש הרבה חושך בבית חולים וצריך להכניס לשם אור. למזלנו מצאנו אוזן קשבת והרבה רגישות אצל מנהלי בית החולים תל־השומר, פרופ' זאב רוטשטיין ופרופ' מרדכי שני, ומנהל המערך האונקולוגי ד"ר רענן ברגר.

"יש לנו זרוע מחקרית שדרכה, בתוך המעבדות של תל־השומר, אנחנו בודקים צמחי מרפא, ובמקביל זרוע טיפולית, שמעניקה לחולים מענה לכל צורך, אבל גם חמלה. גוף שלצד הפעילות המחקרית והרפואית שלו אמור לעזור לאנשים, לתמוך בהם, להגיד להם מילים טובות ומחזקות. מישהו שילווה אותם במסע הזה. בכל בתי החולים הגדולים בארצות־הברית ובכל שאר המקומות הגדולים בעולם יש מרכזים אינטגרטיביים פעילים. עכשיו יהיה גם בתל־השומר, שהוא בית החולים הכי גדול במזרח התיכון".

"מאז שטל נפטרה מתקשרים אליי הרבה אנשים שחלו בסרטן. יש אנשים שמתקשרים אליי לפני שמתקשרים למשפחה. ואז אני אומרת להם לא לתת לפחד להשתלט, יש מה לעשות. בעיקר בסרטן, הפחד מוחק חלק גדול מהאישיות של האדם. כשאנשים שומעים את המילה סרטן, הם מסובבים את הראש, הם נאטמים ולא רוצים לדעת. ואז הוא מופיע יום אחד, ואיתו האימה".

"אני חושבת שיש הרבה דברים מעוותים בשיטה. אני לא חושבת שבן 20 צריך לשכב בחדר עם בני 80־70, במחלקות איומות ומדכאות, שבהן לצערי מתים אנשים כל יום. אין שום מסלול שמתייחס לצעירים באופן ממוקד ונותן להם מענה. אני מקווה שהמרכז שלנו הוא התחלה של שינוי".

חשבו שלא תצליח לחזור לעצמה

בתוך כל החזון הזה יש עדיין סוכנות שחקנים לנהל. בצל הטרגדיה המשפחתית של יעקובסון היו מי שהניחו שהיא לא תצליח לחזור לעצמה. הם טעו. צריך להכיר את הביוגרפיה הפרטית הסוערת של יעקובסון כדי להבין עד כמה. היא נולדה בוואזן, עיירה קטנה במרוקו. בגיל 12 עלתה עם משפחתה לישראל ושוכנה בשכונה ד' בבאר־שבע.

על השירות הצבאי ויתרה יעקובסון מטעמים פציפיסטיים ונסעה לטיול ארוך באירופה, שבמהלכו חייתה תקופה בקומונה באמסטרדם. כשחזרה לארץ, בצילם של קיפוח עדתי, אלימות ועוני שראתה סביבה, הצטרפה לתנועות חברתיות. בשנות ה־70 המאוחרות, במקביל ללימודי ספרות ופילוסופיה, שובצה במקום החמישי ברשימת הפנתרים השחורים.

לתחום הייצוג הגיעה כמעט במקרה בשנות ה־80, אחרי שבעלה השחקן יענקלה יעקובסון ביקש את עזרתה בשיווק הצגת היחיד שלו. אחריו הגיעו גם טליה שפירא, דרור קרן ורמי דנון. ומאז הצטרפו עוד כמה. היא קנתה לעצמה שם של סוכנת אמהית, שנלחמת על חוזים באותה התעקשות שבה היא מבררת מה אכלו המיוצגים שלה לצהריים.

כשנודע דבר מחלתה של טל, דיברה בגלוי על העניין. "הרבה מהשחקנים התחילו את הדרך איתי כשהיו בני 16 והם סוג של ילדים שלי. הם באמת התנהגו ותיפקדו במסירות אין קץ, בהמון אכפתיות ותמיכה. אני חושבת שזכיתי גם להרבה חסד מהקולגות שלי".

"שום דבר לא מיותר. החיים הם קדושים. אני בן אדם מאוד מאמין. ברור שיש כאב גדול, אבל אני לא נותנת לו לנהל אותי. זה לא משפיע על דרך העבודה או החשיבה שלי, כי תמיד חשבתי בצורה מסוימת וזה תמיד היה בפרופורציות. זו פשוט עבודה".

"אני מנסה להדביק את האנשים באהבת החיים. אני מזכירה להם ללכת ברחוב ולרקוד ולהיות שמחים בחלקם. כי באותם רגעים, כשקורה משהו שקשור לבריאות ואין לו מענה, לא משנה כמה כבוד יש לך, כמה כסף וכמה אתה מפורסם. שום דבר לא מובן מאליו. לא דמיינתי שבגיל 55 אצטרך להיפרד מבתי".

"כשאנשים מתחילים את הקריירה שלהם איתי, אני עוברת איתם את כל השלבים הקריטיים: הכישלונות, ההצלחות והקשיים. מובן שהחיבור הוא הרבה מעבר לעסקי. אכפת לי מהם. אני יודעת מה עובר עליהם. אני חיה את היום־יום שלהם. באיזשהו מקום, כן, הם כמו ילדים. כאילו מראש הכינו את זה שיהיו לי הרבה כאלה. גם זה שהבן שלי ליאור עובד איתי ואני יכולה לעבור עשר פעמים ביום לידו ולנשק אותו מעניק לי נחמה גדולה".

"טל הייתה אקטיביסטית. היא קמה בבוקר ורצתה לנסות לשפר, לעזור, לתרום ולשנות. אני מנסה לעשות את זה עכשיו גם בשמה. כולנו זמניים פה. החיים הם מתנה וצריך לנצל אותם, לחיות אותם נכון ולהיות בעשייה. לקום בבוקר ולנסות להשפיע לטובה על הסביבה. בכל דרך. זאת הדרך היחידה לחיות".

מרכז טל לרפואה אינגרטיבית

מאחורי "מרכז טל לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית" עומדים לא מעט אנשי רפואה ומומחים בכירים, שהתגייסו לקדם את תרבות הטיפול בחולי סרטן. אחד הבכירים שבהם הוא ד"ר רענן ברגר, מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי ע"ש שיבא – המטפל בכ־4,500־4,000 חולי סרטן חדשים בשנה. המפגש של ד"ר ברגר עם משפחת יעקובסון היה בשבוע האחרון לחיי טל.

"מכיוון שלא הייתי רופאה האישי של טל, היכרותי הייתה בעיקר סביב המחלה והמצוקה הנוראית של טל והמשפחה. בהמשך נוצר הקשר עם המשפחה דרך ד"ר יאיר מיימון והרצון שלהם להיות מעורבים בפיתוח נושא הרפואה המשלימה הן בהקשר הטיפולי והן בהקשר המחקרי.