אריק איינשטיין שאף אחד לא הקשיב לו

את כל הפסטיבל הלאומי של הספדים נמלצים וסופרלטיבים אינסופיים, אריק איינשטיין הרוויח ביושר מוחלט. הוא היה - ללא צל של ספק - גדול המבצעים שלנו בכל הזמנים; כישרון נדיר בכל תחום שנגע בו; קלאסה בפני עצמו.

אבל יש משהו מאד לא נעים, שלא לומר מתחסד, בקרנבל הנהי והמספד הזה. כי הוא מתעלם מעובדה אחת פשוטה, ומקוממת עד כאב: מבחינת הקהל הרחב, אריק איינשטיין למעשה סיים את תפקידו ההיסטורי כבר מזמן. לפני 15 שנה בקירוב. וליתר דיוק - אחרי האלבום המדובר האחרון שלו, "לאן פרחו הפרפרים" (1997). מאז לא נכנס כמעט אף שיר חדש שלו לקאנון התרבותי. למעשה - כל מערומי ההספדים הנוכחיים מוקדשים לאריק איינשטיין של שנות ה-60 עד שנות ה-80. כאילו הוא מת כבר מזמן. או לפחות פרש לחלוטין מעולם המוזיקה.

אבל האמת היא שונה בתכלית. במהלך 15 השנים האחרונות, איינשטיין המשיך לעבוד בלי הפסקה; הוא הוציא ארבעה אלבומים חדשים (חמישה, אם סופרים גם את "מוסקט", עם שלום חנוך); שיתף פעולה עם יוצרים רלבנטיים ומצליחים כמו מיכה שטרית, ארקדי דוכין, ברי סחרוף, פיטר רוט ואחרים. ולא הפסיק להתעניין בסצינה המוזיקלית העכשווית.

חשבון פשוט יגלה שאריק איינשטיין שיגר אל העולם לפחות 40 שירים חדשים, במהלך אותן שנים. כמה מהם אתם מכירים? מביך אפילו לענות. זה יצר מצב אבסורדי, שבו התהלכו פה בעצם שני אריק איינשטיינים. האחד הוא אריק המיתוס, האגדה, הנערץ בידי כל וגם מצליח ללא הפסקה (הוא היה, למשל, האמן המושמע ביותר ברדיו בשנת 2010, על פי נתוני אקו"ם). והשני הוא אריק האמיתי, העכשווי, שמנסה שוב ושוב להידפק על דלתות הרדיו, ונדחה בכל פעם מחדש. כי מי שהושמע שם היה רק איינשטיין הישן. המיתי. זה שקפא בזמן, מזמן.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את עומק התסכול שאמן במעמדו של אריק איינשטיין צובר, כשהוא נתון בתוך מציאות כזו. משיחות מזדמנות עם אנשים שעבדו איתו לאורך השנים האלה אני יודע עד כמה הוא כאב. ונעלב. לא ממקום של אגו, אלא של חוסר הבנה מוחלט. מה קרה פתאום, שהפכתי ללא רלבנטי? תוסיפו לכך סערות לא נעימות שעבר באותן שנים, כמו הסכסוך המתוקשר עם מנהלו לשעבר מיכאל תפוח, או עם חברת התקליטים nmc, ותקבלו אדם הרבה פחות שמח ומבדח מזה שכולם אוהבים כל כך להציג עכשיו.

בריאיון עם העיתונאי שגיא בן נון שפורסם ב"הארץ", בינואר 2004, הוא סיפק ציטוט נדיר, שהעיד על מה שהתחולל בתוכו: "למרות מה שעבר עליי, הסביבה שלי היתה דוממת, כל החברים שלי התקפלו פתאום. החברים כנראה לא רצו להסתבך, והתגובה שלהם איכזבה וציערה אותי. הדרך היחידה שנשארה לי היא לכתוב או לשיר". אבל אף אחד לא רצה להקשיב.

ישנם כמובן גם הסברים הגיוניים להיעלמות הזו של אריק מהתודעה. העובדה שהוא בחר להסתגר בביתו, למשל, ולא לשחק את המשחק התקשורתי המקובל, ודאי לא תרמה ליכולת של השירים החדשים שלו לזכות בחשיפה. וגם, זה נכון. אם אני נאלץ בצער לחבוש לרגע את מגבעת המבקר, אני חייב להסכים שלא כל מה שאיינשטיין הקליט ב-15 השנים האחרונות עמד בסטנדרטים המדהימים שהוא הרגיל אותנו אליהם. אבל גם ההסברים האלה לא מספקים.

כי הוא כן הקליט גם חומרים מצויינים (כמו באלבום האחרון שלו, "כל הטוב שבעולם", עם גיא בוקאטי). וכי הוא אריק איינשטיין, לעזאזל. האיש עם העבר הכי מפואר במוזיקה הישראלית. ולכן מגיע לו שגם בהווה, כל יצירה מוקלטת הנושאת את שמו תזכה באופן אוטומטי לכבוד. לסקרנות. לרצון אמיתי להקשיב. בכל פעם שבה קיבלתי אלבום חדש שלו, רעדה לי היד. גם אם פחות אהבתי את מה ששמעתי, ואפילו ביטאתי את זה בכתב, עדיין הרגשתי שאני מתעסק בחומרים חשובים. כאלה שחובה להתייחס אליהם.

וזה מה שהופך את הסיפור שלו מאירוע פרטי לסוגייה כללית: כיצד אנחנו מתייחסים לאמנים הוותיקים שלנו. לפני כמה שנים הוצאתי ספר עיון על תחנת הרדיו גלגלצ. אחד הפרקים בספר עסק בשאלה - האם צריך להעניק העדפה לשיר חדש של אמן וותיק ומוערך, כסוג של הצדעה וקרדיט לדברים שעשה בעבר, או שיש להתייחס אליו רק לגופו של השיר החדש. כאילו היה זמר שמתחיל מאפס. דיברתי עם הרבה אנשים בעניין, והתשובות היו רבות ומגוונות. אבל מעל כל השיחות ריחף שמו של איינשטיין, שבאותה תקופה נדחה שוב ושוב בידי הפלייליסט.

לטעמי, התשובה צריכה להיות ברורה ונחרצת: חייבים לתת קרדיט לאמן על מורשת העבר שלו. אחרת נהפוך (אם עוד לא הפכנו) לחברה דרוויניסטית, שבוחנת כל אחד רק על פי יכולתו ומידת ההתאמה שלו בשניה הנוכחית. ואם אתה כבר לא מתאים ברגע הנתון (לטעם, לדיבור, לצורת העריכה הרדיופונית), לך אל השלג הכבד ותיעלם, אסקימוסי זקן. אין יותר צורך בך.

ואולי זאת הסיבה שבאופן מוזר, בכל עת שבה נשמע ציטוט נדיר של איינשטיין, בנוגע למה שמתרחש כאן בשנים האחרונות, התקבלה התחושה שהוא מתהפך בקברו, עוד הרבה לפני שהגיע אליו.