לצאת מהאדישות

ה"סביבה" חשובה לכולנו, ברור, אבל כשאנחנו חושבים על סביבה, אנחנו נעצרים לרוב בסביבה שסביב הסלון, המטבח או האמבטיה. אנחנו נשקיע כל סכום שאין לנו בשדרוג הבית הפרטי, אבל שם בחוץ - אפילו פה בחוץ, מטר מפה, בחדרון הפחים, בגינה הציבורית, בחוף הים - זה לא העסק שלנו, לא הכסף שלנו, לא המקום שאליו נכנסים האורחים שלנו. ומצידנו שהירוק יהיה אפור, האפור שחור, השחור מסרטן - אבל שיסרטן אחרים, כן? - העיקר שהבית הפרטי שלנו יהיה מושלם.

• הקרן הקיימת לישראל, ידיעות אחרונות, ynet, ידיעות תקשורת, ONE וכלכליסט חברו יחדיו לפרויקט "גיבורי הסביבה" שמטרתו לחשוף את הגיבורים בתחום הסביבה ולהעניק את הכבוד והערכה להם הם ראויים - 
  

האדישות הסביבתית הישראלית הופכת את הסביבה שלנו בת ערובה המוחזקת בידי האנשים שהכי פחות אכפת להם ממנה: יזמי נדל"ן, טייקוני תיירות, עשירים שמוכרחים לבנות לעצמם בית-חוף, מפעלים שלנצח יעדיפו לזהם במקום לשלם, מזרימי שפכים, מציתי יערות.

כמה חוף, למשל, נשאר לנו? ובכן, אחרי כל תוכניות הבנייה הנוכחיות על חופי ישראל, אתם מסתכלים על סנטימטר וחצי חוף לאדם או פחות. נסו לעמוד על סנטימטר וחצי. בהצלחה.

אז ישראל קטנה, צפופה ועצבנית, והנוף הנשקף מחלונותיה הוא של בטון, מלט, מנופי בנייה ואופק אינסופי של מבנים. "גיבורי סביבה" הוא מונח שנשמע לרוב כמו הילד עם האצבע בסכר, ועוד ילד מעצבן כזה עם מגדיר צמחים ביד אחת ונו-נו-נו בשנייה.

אלא שישראל היא מדינה של טבע מרתק, מגוון וחיוני, ועל ישראל הזו אנחנו מוכרחים להיאבק. הסביבה הישראלית עוברת תספורת תמידית, נפרסת לפרוסות דקות ונמכרת במשקל למי שמסוגלים לשלם. ילדינו, בינתיים, לומדים בגן על מיחזור, אבל ליד ביתם ניצב פח אחד ירוק, גדול ומסריח ותו לא. המציאות הישראלית מאיימת להפוך גם אותם, בעל כורחם, לאדישים סביבתית.

אפשר להתעורר, וקיימת התעוררות. ארגונים, אנשים פרטיים ואנשי מקצוע לא מעטים עומדים כיום על המשמר, וגם נאבקים כשצריך, כדי להבטיח שהירוק לא יימחק סופית מסקאלת הצבעים של ישראל. זה מאבק קשה וסיזיפי, אבל זה מאבק חיוני וראוי במיוחד. ובסופו של דבר, זה המאבק של כולנו למען מדינה שהגיעה מהיצרן עם סביבה מפוארת, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לשמור עליה. או, נכון לכרגע, להציל אותה.