לכתוב את החופש, ואת נלסון מנדלה
מסרי החירות והשוויון של נלסון מנדלה חלחלו גם אל סופרים ומשוררים רבים, ששאבו ממנו השראה והקדישו לו טקסטים. יונתן פיין על "מדיבה" שבין הדפים
"מבחינתי מנדלה הוא המדינאי היחיד בעולם", אמרה עליו בעבר טוני מוריסון, כלת פרס נובל שספריה מתארים בעוצמה יוצאת דופן את העבדות באמריקה. "המדינאי היחיד במובן המילולי של המילה, שלא פותר בעיות עם כלי נשק. זה לא יאומן". גם סלמאן רושדי, סופר שזוהה בעל כורחו עם המאבק לחירות בשל הרדיפה האישית שחווה, הכתיר אותו כאחד מהפוליטיקאים היחידים בעולם שניחן באומץ.
אבל מנדלה היה לא רק מקור להתבטאויות פוליטיות רבות של אנשי רוח - אלא גם ליצירה. לאחר מותו למשל פורסם "שיר לנלסון מנדלה" של מאיה אנג'לו, כהוקרה מאזרחי ארצות
הברית: "אפילו כאן באמריקה / הרגשנו את רוחו הקרירה של החופש / כשנלסון מנדלה ישב על כס הנשיאות / במדינה שלו / שפעם הוא לא היה זכאי בה / להצביע".
הרוח שעליה מדברת אנג'לו הורגשה היטב באמריקה, בעיקר אמריקה האפרו-אמריקנית, גם בימי חייו של מנדלה. הראפר טופאק הקדיש לו שיר, וכך גם המשוררת אליזבת אלכסנדר, שב-2009 נבחרה להקריא משיריה בטקס השבעתו של אובמה. היא כתבה: "נלסון מנדלה איתי כי אני מאמינה / בסמלים; לסמלים יש כוח; סמלים דורשים / כוח; וככה אומה / הולכת אחרי אדם שמוביל מהכלא".
בשנת 2006, לרגל יום הולדתו ה-88, כונסה אנתולוגיה של 100 שירים מ-25 מדינות שנכתבו בהשפעתו, "הלאלה מדיבה" ("הידד מנדלה"). עורך הקובץ סיפר כי השירים נאספו מתקופות שונות בחייו של מנדלה, ובכך למעשה התמונה שנשקפת מהם איננה רק זו של האדם אלא גם של לידת המדינה שהנהיג. מעניין אגב למצוא בין הכותבים גם את גריט פוריה, איש אפרטהייד שהתנגד למנדלה, כתב באפריקנס (שפת המיעוט הלבן במדינה) והאשים אותו בשפיכות דמים. אבל באופן כללי מדובר, כפי שמעיד שם הקובץ, בהצדעה עולמית גורפת לאיש.
רגישותם של סופרים ברחבי העולם לפועלו של מנדלה מתבקשת ומובנת מאליה. אך עבור הדרום-אפריקנים עצמם היא הכרחית ממש, כיוון שסיפורו של מנדלה הוא במידה רבה הסיפור שלהם. לאחר שנודע על מותו, סיפרה כלת הנובל לספרות נדין גורדימר ב"ניו-יורקר" על התפקיד שהוא גילם בחייה ובכתיבתה. "מנדלה: לא דמות שנחקקה באבן אלא אדם בשר ודם, שהסבל שעבר מילא אותו לא בנקמה אלא בהומניות גדולה יותר".
גורדימר נכחה באולם בו דנו את מנדלה למאסר עולם, והרומן פרי עטה "בתו של בורגר" (שבעברית ראה אור בהוצאת עם עובד, בתרגום אמציה פורת), שנאסר לפרסום בדרום-אפריקה, מצא את דרכו לתוך התא. "אני לא יודעת איך הוא הוברח, אבל מנדלה, הקורא הקפדן ביותר, כתב לי מכתב מלא בהבנה וקבלה", כתבה גורדימר. "עבור רוח כמו שלו, חומות לא יכולות להיות כלא אמיתי, והאפרטהייד לא היה מסוגל להחזיק ברוחו של מנדלה. תמיד יכולנו להרגיש את האינטלקט הפוליטי שלו".
דוגמאות אלה ואחרות מראות כיצד השפיע מנדלה לא רק על גורל של עם ואומה, אלא גם על סופרים ומשוררים רבים שנאבקו לאורך המאה העשרים בדיכוי באשר הוא. וגם מנדלה עצמו, בתורו, הושפע מאוד מכתבים מעוררי השראה כאלה מעידן אחר, של לא אחר מוויליאם שייקספיר. על עותק מכתבי המחזאי הלבן בן המאה ה-17, שהוברח לכלא מוסתר באיורים של אלי הינדו, נמצאו סימוני העט של מי שיהיה חתן פרס נובל לשלום, סביב צמד שורות מתוך "יוליוס קיסר":
"מוגי לב מתים פעמים רבות בטרם יום מותם / ועז הרוח לא ידע טעם מוות אלא פעם אחת ויחידה".