"גשרים של זכוכית": פרק מספר
"שלוש הצלחות ראתה בחייה, כפי שלחשה באוזני פעם, ברגע מצמרר של חשבון נפש. ילדות מאושרת ומגוננת כבת זקונים בבית משפחה אוסטרית־יהודית, משכילה ועשירה, אהבה מסחררת לגבר בצלה של המלחמה הגדולה - והעובדה שחרף כל הסיכויים ילדה אותי". פרק מספר
הלנה, גיבורת הרומן "גשרים של זכוכית" היא סופרת יהודייה-אמריקנית מצליחה, רעיה ואם, שעוזבת בסערה את ביתה, את בעלה ואת ילדיה אל שמורת טבע מרוחקת - בעקבות משבר משפחתי שפוקד אותה. צללים מעברהּ והצורך להתמודד עמם חושפים אט-אט זיכרונות מוחשיים שהיא פשוט חייבת לכתוב. רחוקה מכולם היא מגוללת על הכתב את סודותיה ואת תולדות חייה וחיי משפחתה הענפה, שמלחמת העולם השנייה קרעה לגזרים.
"גשרים של זכוכית" הוא רומן הביכורים של טלי אסנין-בראל, שנולדה וגדלה בכרמל. היא בעלת תואר ראשון ושני במדעי המדינה, ותואר במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות היא מתגוררת באטלנטה ופעילה בארגונים יהודיים ובחיי הקהילה היהודית והישראלית בעיר. נשואה ואם לשלושה. בואו לקרוא את פתיחת הרומן:
1.
נולדתי באפלה, ביום חורף אפור, אל מציאות שחורה.
עשר דקות אחרי שיצאתי אל אוויר העולם, אמי צררה אותי בסמרטוט תכלכל, את קצהו טבלה בטיפת שיכר ודחפה בפי, להשקיט את קול בכיי הרפֶה, הידקה את הצרור אל שדיה הצמוקים, ובצעד כושל, לחייה לחות מדמע, שיניה התחתונות נושכות את בשר שפתה העליונה ופיה סכור באין אומר, מיהרה לצאת את פתח חדר המרתף קלוף הקירות, לא לפני ששילשלה כמה מטבעות לכף ידה המושטת של ההונגרייה. המיילדת קִצְרַת הקומה נזקפה מלוא גובהה, פניה חמורות סבר, ולאחר שמחתה כתמי דם וטישטשה כל סימן למה שזה עתה אירע בחדרון הקטן, עטפה ראשה במטפחת גסה, הטילה על כתפיה רדיד ומיהרה אף היא להסתלק מהמקום דרך דלת אחורית חורקת.
אותו חורף קר ונורא, שנת 1941, שִׁיעֵט אדולף היטלר בפראות על אדמת אירופה לעבר הגשמת חלומו - שליטה גרמנית באימפריה הנרחבת ביותר בתולדות היבשת. בתוך חודשים ספורים הגדיר את עקרונותיו של "הסדר החדש" באירופה, שנועד להכפיף את האומות הכבושות לשלטון הרייך השלישי. בעולם שלאחר השלטת הסדר החדש היה מקום רק לעמים מהמוצא הארי, שרוּממו לדרגת "יוצרי התרבות", ולעמים הסלאביים של מזרח אירופה, משרתי הגזע הארי, שהונמכו לדרגת "נושאי התרבות". ל"מהרסי התרבות", הגזעים הנחותים ביותר, היהודים והצוענים, להם לא היה כל מקום בסדר החדש.
*
חורפים רבים חלפו מאז. אמי שרדה בקושי עשרים מהם. במהלכם דיברה מעט ובכתה הרבה. היא לא הצליחה לצלוח באמת את שנות הארבעים ההן. שלוש הצלחות ראתה בחייה, כפי שלחשה באוזני פעם, ברגע מצמרר של חשבון נפש. ילדות מאושרת ומגוננת כבת זקונים בבית משפחה אוסטרית־יהודית, משכילה ועשירה; אהבה מסחררת לגבר בצלה של המלחמה הגדולה; והעובדה שחרף כל הסיכויים ילדה אותי, ושבמאמצים על־אנושיים עלה בידה להוציאני חיה מהתופת ולהביא אותי אל חוף מבטחים בארץ רחוקה.
את יופייהּ עוצר הנשימה לא מנתה כהישג, כמי שבצעירותה חונכה לטיפוח היופי הפנימי ולקידוש החוכמה, ומפאת הצניעות. ברם, יצר החיים שבאותה עת עוד פיעפע בתוכה, עד שדעך, לימדהּ כי המטרה מקדשת את האמצעים, וכי על מנת שהיא וילדתה ישרדו בעולם, שבו הסדר החדש כבר יהפוך לישן, עליה לאטום את לבה, לעשות שימוש תדיר ביופייה ולהציע את גופה, בעת הצורך, לכל מי שיוכל לקרֵב אותה ולו עוד פסע אחד אל החופש.
אמי נולדה באביב 1918. בערב השבת הראשון לחייה כינסו הוריה, מיכאל שטיינר ואלזה־שרה לבית רוזנטל, את ארבעת ילדיהם הבוגרים ואת הוריה של אלזה בטרקלין ביתם בפאתי העיר וינה, לחבוק יחדיו את התינוקת הרכה, היפהפייה, שחתמה את שורת הילודה בבית. כמדי שבוע הועלתה אל חלל חדר האוכל המוארך - על קירותיו תמונות ובפינותיו ויטרינות עץ עמוסות כלי פורצלן - סוגיה לדיון. במהלך בירור הסוגיה, שהיתה לעתים אקטואלית ולעתים פילוסופית, פעמים מייגעת ופעמים אחרות משלהבת יצרים, נתבקש כל אחד מהנוכחים, צעירים כמבוגרים, אורחים כבני בית, לחוות דעה ולתרום מאוצר ידיעותיו לכלל.
הפעם, בעוד עובדי משק הבית מגישים את מטעמי השבת שהוכנו בפיקודה ובפיקוחה החמורים של אם־סבתי, דנו בני הבית בכובד ראש בנושא בחירת שמה של בת הזקונים. כמדי שבוע, פתח סבי מיכאל את הדיון, מעורר בשפתו היפה את הנוכחים לקחת חלק פעיל בשיחה, להיות קשובים לרעיונות האחר, ולאחר שהיבטי הסוגיה נפרסו על שולחן האוכל כפרוסות חלת השבת ונטחנו עד דק כאחרון פירוריה בפי המסובים, נתבקשו אלה להגיע למסקנה, ואם אפשר לפתרון מעשי. "שמו של אדם," יצק מיכאל משנתו באוזני אשתו, הורי אשתו וילדיו, "הוא מהותו, הוא התפקיד המעשי והרוחני שעתיד נושא השם לממש בחייו. זהו עניין חשוב שאין להקל בו ראש, אלא לחשוב עליו ביישוב הדעת."
כהרגלו, בדרכו המפולפלת, שזר דברי חכמים בדבריו, והפעם אלו של חכמנו הרשב"א,
"אשר האמין בלב שלם כי ברגע שההורים עומדים לתת שם לבנם או לבתם, נזרקת בהם רוח הקודש, ועל ידי כך הם יכולים לכוון לאמת המהות הפנימית של הילד." שמו העברי של סבי, מיכאל, נלקח מהמקורות. אף כי בבגרותו, כחסיד שדות המדע וההשכלה, לא הקפיד על קלה כחמורה בהלכות הדת, גאה היה תמיד בעובדה כי שמו הוא אחד משמות המלאכים הידועים מן המקרא, והוראתו היא "הללו את האל". מבין שמות המלאכים המוזכרים במקרא ובספרים החיצוניים, בחר לשלושת בניו בשמות המלאכים גבריאל, אוריאל ורפאל.
שמותיהם האוסטריים, אשר שימשו אותם בבית הספר ובפני השלטונות, הושארו אל מחוץ למפתן הבית ולכותלי בית הכנסת שבו ביקרו בשבתות. רוזה, הבכורה בילדים, נולדה בערב חג השבועות. מבוגרת היתה מאמי בתשע שנים בדיוק. שמה העברי היה רות, כשמה של רות המואבייה, שהיתה אהובה על אלזה במיוחד, ובבית הקפידו לכנותה בשם זה בלבד.
אף כי, לצערי, לא זכיתי להכיר את אוממא אלזה, כפי שקראה לה אמי כל אימת שביכתה את יתמותה, נזרעו בי, לדברי רות, מקצת מתכונותיה, ובגופי נשזרו בדיוק מַפְלִיא קווי מתאר דמותה - מבנה פניה המוארך, ריסיה הארוכים וכחול עיניה, אפה הישר וגבהות עצמות לחייה, ורק גון עורנו היה שונה - שלה שחוּם ושלי שנהב.
מתוך "גשרים של זכוכית", מאת טלי אסנין-בראל. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 400 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
