השבעת מרקל: למה גרמניה פוחדת מטקסים?

שלושה חודשים אחרי הבחירות ובתום חבלי לידה קואליציוניים ממושכים, שבה אנגלה מרקל באופן רשמי לכיסא קנצלרית גרמניה. אולם למעט חברי הפרלמנט שנכחו באולם הבוקר (יום ג') כשהיא נשאה את שבועת התפקיד, מעטים האזרחים שטרחו להיות עדים לרגע המכונן. גם אלו שהדליקו את הטלוויזיה במיוחד יכלו בקלות לפספס את ההשקה של ממשלת מרקל השלישית, שארכה דקות ספורות בלבד. ברחובות לא התנופפו דגלים וההמונים לא קראו בשמה מחוץ לבניין הרייכסטאג.

הסיבה לכך אינה חוסר פופולריות של הקנצלרית החדשה-ישנה, כפי שהוכיח הניצחון הסוחף של מפלגתה בבחירות. גם ההשבעה עצמה לא נחשבה למשעממת במיוחד, עם תקדימים כמו שרת ההגנה הראשונה והשרה הראשונה ממוצא טורקי - ועדיין הגרמנים לא הפגינו עניין רב. "יש לנו דרך מאוד רשמית להכתיר את האליטה הפוליטית", מסביר ד"ר ינס כריסטיאן קוניג, חוקר תרבות פוליטית מאוניברסיטת ויטן-הרדקה. "אין זה אומר שאנשים היו מתנגדים לראות טקסים רגשניים יותר ובירוקרטיים פחות, אבל ישנו חשש מהגזמה בתחומים האלו, מסיבות היסטוריות כמובן".

מרקל ושרים בממשלתה החדשה. מי פוחד ממנהיג חזק?(צילום: גטי אימג'בנק)

"במדינה שבה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית דחפה את השימוש בסמלים לאומיים למקסימום, שימת דגש רב מדי על אירועים פוליטיים כמו ההשבעה של קנצלר חדש או של הקבינט היא דבר שעדיין מעורר חשש", הוא ממשיך, "אנחנו פשוט נוטים להימנע מכך". לדברי קוניג, מדיניות זו חשובה גם לשמירה על שלום בית באירופה: "רבות משכנותיה של גרמניה לא היו רוצות לראות בה טקסים מפוארים יותר שיפגינו את העובדה שיש לנו כאן מנהיגים דגולים. במקרה כזה מדינות רבות עלולות לתהות, 'למה מרקל כל כך חזקה? האם שוב אבד התהליך הדמוקרטי בגרמניה?'"

הכריזמה שאין למרקל

כיום, שבע שנים מאוחר יותר ולאחר שסמל דמוקרטי נוסף כמו השבעת מנהיגת המדינה זכה להתעלמות יחסית, ספק אם הייתה זו תחילתה של מהפכה בתרבות הפוליטית הגרמנית. "ב-2006 פוליטיקאים ומדעני מדינה תהו אם חל שינוי בתרבות הפוליטית ואם צמחה תחושת פטריוטיות חדשה בקרב האזרחים", מסביר קוניג, "אולם הם תמכו בשאיפה שלהם להניף את הדגל בעיקר כי חשו שאם ינסו לעצור זאת, הגורמים הקיצוניים יותר יעודדו את התופעה ואת זה אסור לאפשר".

היום, ההשבעה של מרקל בפני הפרלמנט - על פניו, שיאו של תהליך דמוקרטי טרי יחסית בהיסטוריה הגרמנית - לא הצליחה לעורר את אותה ההתרגשות שגררה אז ההופעה של רונאלדו וזינדין זידאן. "מרקל אינה האדם הכריזמטי ביותר", מודה קוניג, וממשיך להצביע על ההימנעות הגרמנית מהאדרה של מנהיגים פוליטיים. "היא גם לא צריכה להיות. כריזמה היא דבר חשוב אבל בסופו של דבר אנשים רוצים לראות תוצאות פוליטיות, ומרקל נחשבת דמות אמינה שזוכה להמון קרדיט על השגשוג של גרמניה כיום. הסגנון הזה עבד בשבילה עד עכשיו ואין לה שום סיבה להשתנות בקדנציה הקרובה".

הצעירים מתרחקים מעול הזיכרון ההיסטורי(צילום: רויטרס)

לגרמניה אין אובמה

ברק אובמה, לדוגמה, בחר לנהוג אחרת. כוכבו דרך בפוליטיקה האמריקנית בעיקר בזכות קסמו האישי, וכשהחליט לרוץ לכהונתו הראשונה הוא הציג עצמו כסמל עבור השינוי שארצות הברית רצתה לראות בעצמה. "ספק אם הסגנון הזה היה עובד בגרמניה", מציין קוניג, "אולם הסיבה לכך אינה רק הזיכרון ההיסטורי שלנו. הממשל האמריקני הוא מופע של איש אחד והנשיא הוא היחיד שנבחר אישית על-ידי כל האזרחים, אבל בשיטה הגרמנית למפלגות יש תפקיד משמעותי מאוד והמצביעים מודעים לכך שבסופו של דבר הקנצלר נבחר דרך רוב בפרלמנט. האמריקנים צופים בהמוניהם בהשבעה כי ככה הם חוגגים את היותם חלק מהמפעל הדמוקרטי של ארצם, אולם לזהות הלאומית הגרמנית יש מקורות אחרים".