"הצד שלו, הצד שלה": פרק מספר

בבית קטן ולו שתי כניסות גרים יוהן וציפורה. הוא בצד שלו, היא בצד שלה. הזמן - תקופת הצנע. המקום - עין גנים שבפתח תקווה. מדי יום, בשעה ארבע בדיוק, נפגשים יוהן וציפורה - הוא ניצול שואה, היא בת למשפחת חלוצים - לטקס שבמהלכו היא מתעמרת ורודה בו, לעתים עם מעט חמלה.

יוהן הוא אספן של ספרים נדירים. במהלך הישרדותו במלחמה צמחו ענפים בעיניו וראייתו השתבשה ועתה הוא מריח את הספרים במקום לקרוא אותם. ציפורה, שאהבה נכזבת שברה את לבה ללא תקנה, היא אישה קשה המסתירה רוך פנימי גדול. 

"הצד שלו, הצד שלה". ספרו של אלדד גיל

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד ב-1948. לפני מספר שנים החליט לסיים קריירה ניהולית בתנועה הקיבוצית ולהתמסר לכתיבה. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. זהו רומן הביכורים שלו. בואו לקרוא פרק מהספר:

1.

היא תתחיל תמיד בקו העליון של הרקיע, בפס דק של אור, בנקודה הארגמנית העמוקה שלו,ובהמשך תנשור בשובל לבנבן ותסתחרר במעגלים אל משטח המים המלוח. שם, בין משחקי חושך ואור, היא תיסוג מעט, תיעלם כמעט, לפני שתמלא מחדש את ריאותיה ותחצה את רחובות תל אביב ברצועות דקות של ריח ים.

לרוח המערבית הפולשת לעיר ישנה טקסיות משלה, כזאת שאינה יודעת טעם אדמה. היא מסתובבת וניחתת בבניינים ובחצרות. תריסים נחבטים בקירות מצולקים, טיח נושר על מדרכות, שלטי חנויות תלויים בשרשרות ברזל, מתנועעים על צירים חלודים. לרוח המגיעה מן הים יש גם צליל, בחורף היא שורקת כרכבת ישנה וממלאת את האוזניים, ובקיץ היא נוהמת וקולה צרוד.

כשיורדים ברחוב אלנבי אל עבר רחוב הירקון ורואים את הים, צריך לכפוף מעט את הראש כדי שהרוח תחליק על הפנים לפני שהמליחות תחדור לאף. יוהן - חבוש תמיד בכובע ברט - מרכין ראש ומוסיף עליו את ידו, שלא יעוף לו ברוח. גם לאנשים יש טקסים משלהם.

פעם בשבוע ביום ראשון, אחרי הסיבוב שלו ביפו, הוא מגיע לחנות הספרים של זלמן בפינת אלנבי והירקון. זלמן, ניצול קשיש מהמלחמה השנייה, יושב על שרפרף נמוך בפתח החנות ולא אומר מילה. כך מדי יום ביומו, לא רק בימי ראשון. מתחת לבית שחיו תחוב עיתון למרחב. לפי הקיפולים והכחול הדהוי של הכותרת, חושד יוהן שזה תמיד אותו העיתון.

יוהן חושב שזלמן סופר ניצולים, בגלל זה הוא יושב שם. פעם שאל אותו כמה כבר הספיק לספור, וזלמן אמר, "בגילי, אחרי שמגיעים לחמישים מתבלבלים המספרים ואז מתחילים מחדש." כששאל אותו כמה פעמים כבר הגיע לחמישים, זכה לאותה תשובה. למה לו לספור? את זה עוד לא שאל אותו. ציפורה אומרת שיש תשובות שהורסות את השאלות.

יש שניים הבאים לחנות באופן קבוע: יוהן ההונגרי בראשון, ואלכס הבולגרי בשלישי. לטובת העניין ושלום החנות, עדיף שלא ייפגשו. יוהן חושב שאלכס הוא סוחר עלוב המוציא שם רע לאספנים, ואלכס חושב שיוהן הוא חידה מהלכת על שתיים, וגם גנב. אבל אלכס לא מעניין אותנו בסיפור הזה.

כשיוהן נכנס לחנות, המציאוּת נדחקת לשוליים. הוא ממהר לירכתיים האפלוליות, שם מונחים האוצרות של זלמן, שקועים בשינה, מכוסים באבק ישן, מחביאים בתוכם שפות שהופקעו מחוץ לזמן.

בגלל החשכה לא ניתן לראות את הכתוב. אבל מי צריך אור כשיש חוש ריח?

האור נועד לאספנים כמו אלכס, חושב יוהן ומדפדף בספרים והריחות ממלאים את כולו. כדי להיות בני-חורין צריכים הריחות לכיסופים. ריחות שאינם נסחפים עם מחשבות, אין להם סודות להסתיר.

לפעמים הוא מדפדף ומריח יותר מעשרים ספרים. לבסוף, הוא טומן את המציאה בבטנת המעיל שציפורה תפרה לו, וכך יוצא מהחנות, מהמהם בלי להתבלבל בהשיבו לזלמן, "לא, זלמן, גם היום לא מצאתי דבר."

וזלמן, הוא יודע שמצא ולא אכפת לו. העיקר שהגיע ולקח את שלקח, כי ספרים הם כמו הניצולים, גם בספירה שלהם הוא מתבלבל. אך להם, לכל הפחות, נמצא עכשיו בית חדש להיות בו. בשתיים-עשרה בצהריים בדיוק נעצרת בפתח החנות משאית הובלות ירוקה ויוהן עולה עליה.

"הצד שלו, הצד שלה", מאת אלדד גיל. הוצאת מטר. 208 עמ'.