רובן הפך מלוזר לווינר, מארי חגג בווימבלדון
ההולנדי של באיירן מינכן שבר את הנאחס בגמר ליגת האלופות, הסקוטי הפך לבריטי הראשון שזוכה בטורניר הלונדוני מאז 1936, איסינבייבה חזרה לעצמה, טייגר וודס השאיר את שערוריית הסקס מאחור וכריס אנדרסן הראה שהוא יותר מליצן הכיתה. ממשיכים לסכם את השנה ב-ynet ספורט, הפעם עם הספורטאים שזכו לגאולה ב-2013
בלי ספוילרים, אל תדאגו - אבל "הומלנד" עוסקת לא מעט בנושא הגאולה האישית: אדם שמחפש לכפר על מעשיו ולצמוח מחדש. העניין הזה לא פשוט בטלוויזיה - ויותר מכך בספורט. על המסך, זה יכול לקרות ב-45 דקות מרוכזות ומלאות באקשן.
מסכמים שנה ב-ynet ספורט:
בענפים השונים, ספורטאי יכול להיות ענק, אחד מהטובים בתחומו, אבל עדיין להישאר עם כתם מסוים על הקריירה שלו בגלל נפילה כלשהי, הישג שמעולם לא הצליח להגיע אליו, ואותו הכתם מכתיב את הדרך בה אותו אדם נתפס.
2013 הייתה שנה בה לא מעט מהגדולים האלה הצליחו להשיג את הגאולה הספורטיבית, מחקו בנחישות את מה שקרה ומה שייצג אותם ופתחו פרק חדש. וזה לא היה פשוט, כי במקרה של חלקם, אותו ניסיון למחוק תווית מסוימת היה מסע מפרך. הנה חמישה סיפורים על ספורטאים שיזכרו את 2013 בחיוך, כי שם מעמסה מסוימת ירדה מעליהם.
אריין רובן
לאורך כל הקריירה לא היה ספק בכישרון העצום של הכדורגלן ההולנדי, אבל לא היה ספק גם בכך שהוא נכלל תמיד בקטגוריה אחת מתחת לגדולים ביותר. וזה לא היה רק בגלל הפציעות, ההיעלמויות והפוטנציאל שלא תמיד מומש – אלא בגלל היכולת שלו ברגע האמת.
רובן היה הלוזר האולטימטיבי של עולם הכדורגל. למרות שזכה בכמות לא מבוטלת של אליפויות, הוא עשה לעצמו שם של מפסידן סדרתי בגמרים. הדוגמאות הבולטות היו שני גמרים בצ'מפיונס עם באיירן מינכן (כשבפעם השנייה הוא מחמיץ פנדל) וגמר המונדיאל מול ספרד. התג הזה ליווה אותו לאורך זמן והפך להיות מי שהוא.
אבל השנה הגיע גמר הצ'מפיונס השלישי עם באיירן, מול דורטמונד, וכאן רובן ניצל את הבמה כדי להוכיח אחת ולתמיד שהוא יודע לנצח. דקה לסיום המשחק, פרנק ריברי החליק בעקב לרובן – והשאיר את ההולנדי לבד מול השוער. המתח והמעמד היו קטנים עליו, והוא שלח פנימה כדי להביא לבאיירן את התואר הנחשק. ההתרגשות שלו הייתה עצומה וניכרה עליו. גם אם לא דיבר על כך, המשא היה כבד, והדרך היחידה להתמודד איתו הייתה לנצח גמר גדול במו רגליו. וזה מה שהוא עשה.
ילנה איסינבייבה
בניגוד לרובן, לא היה מעולם ספק בנוגע לווינריות של הקופצת במוט מרוסיה. שרשרת שיאי העולם המדהימה תובלה בשתי מדליות זהב אולימפיות ועוד כמות נכבדת בתחרויות גדולות נוספות. השאלה במקרה שלה נגעה לכבוד ולתיזמון.
אחרי ההפסקה מפעילות שלקחה, בין 2009 ל-2011, היה נדמה שעולם הקפיצה במוט השתנה. יריבות איכותיות יותר עלו לכותרות, שידרגו את עצמן והתקרבו לרמה הגבוהה שאיסינבייבה הציבה – אבל היא לא תמיד הצליחה להשתוות אליהן.
באליפות העולם ב-2011 היא נכשלה לחלוטין כשסיימה במקום השישי, ובאולימפיאדת לונדון היא נאלצה להסתפק בארד. זו כבר לא הייתה איסינבייבה הדומיננטית שהזהב שלה היה הדבר הבטוח ביותר בכל תחרות.
ואליפות העולם הקיץ במוסקבה הביתית הייתה הזדמנות מושלמת להראות שבגיל 31 ומול היריבות החזקות ביותר, עדיין יש לה את מה שדרוש כדי להיות הטובה מכולן ולהוסיף עוד סימן קריאה למעמדה בהיסטוריה. קפיצה מושלמת ב-4.89 מ' נתנה לה את הזהב, ולמרות שלא ברור אם תחזור להתחרות בעתיד, זו סיומת פנטסטית לקריירה לא פחות ממופלאה.
אבל אם דיברנו על כתמים קודם לכן, היא הצליחה אחר כך להרוס לעצמה עם ההתבטאויות נגד הגייז שהובילו לסערה.
ספורטאית ענקית, אבל מעבר לכך...
אנדי מארי
כבר בשנה שעברה הטניסאי הסקוטי הצליח להשיג גאולה, כאשר שבר את נאחס הגראנד-סלאמים שלו וזכה באליפות ארה"ב. אבל עבור הקהל הבריטי הגאה, החלום האמיתי היה לראות טניסאי מקומי נשאר אחרון לעמוד בווימבלדון, אחרי שאיש לא עשה זאת מאז פרד פרי ב-1936.
הצמודה של ברק יצחקי כמו שלא ראיתם
העול הזה ישב על כתפי דורות של טניסאים בריטיים, שלא עמדו במשימה בגלל לחץ או משום שפשוט לא היו טובים מספיק. אבל הבריטים ידעו שמארי הוא ברמה אחרת ממה שהכירו, וחיכו בקוצר רוח שיצליח להתעלות על עצמו, ודווקא בתקופה בה הטופ של הטניס מורכב מנפילים אמיתיים.
וכשזה קרה, זה היה אירוע לאומי. הוא נלחם בעוז בנובאק ג'וקוביץ' כשמיליוני זוגות עיניים נעוצים בו וגונחים מאושר או מתסכול אחרי כל חבטה, ויצא עם כל הקופה. מארי הפך לגיבור בזכות הניצחון, והגאולה הזו הייתה רצינית יותר מאשר זו שהשיג בארה"ב כאשר הרים לראשונה גביע בגראנד-סלאם. כי במקרה הזה, היא לא הייתה אישית, אלא של ממלכה שלמה שחיכתה רק לו שיגיע.
טייגר וודס
שחקן הגולף הטוב בעולם הפך לבדיחה. הוא הושלך מכל המדרגות בגלל שערוריית הסקס בה הסתבך. הפך מוקצה מבחינת נותני החסות, האוהדים זנחו אותו, ומבחינה מקצועית הוא קרס לחלוטין וראה את הצמרת העולמית מסתדרת יפה גם בלעדיו.
אלה נתוני פתיחה לא קלים עבור מי שרוצה לשקם את הקריירה שלו. אבל לזכותו של וודס עמד משהו שאי אפשר היה לאבד - היכולת המולדת שלו. בסופו של דבר, הוא מצא מחדש את עצמו בגולף, ודרך ההצלחה הספורטיבית הצליח לבנות שוב את כבודו.
וודס זכה השנה בשתי תחרויות נחשבות, הפגין יכולת משופרת בטורנירים הגדולים, המייג'ורס (המקבילים לגראנד-סלאם בטניס), חזר להרוויח כסף גדול ובסופו של דבר גם הוכתר לשחקן השנה בסבב. פרשיות העבר הן אנקדוטה כשמדברים עליו, כי הוא שוב מצליח להתבלט כפנומן על הדשא.
וודס רק בן 37, ויש עוד הרבה שנים יפות לפניו בסבב. הוא רוצה לקחת שוב מייג'ור, אחרי שלא עשה זאת מאז 2008, ואז אולי יוכל לומר לעצמו שהקאמבק הושלם באמת. אבל 2013 הייתה השילוב המושלם של קבלת לגיטימציה מקצועית וכזו שמגיעה מהקהל - ואחרי מה שוודס עבר, זה לא היה מובן מאליו.
כריס אנדרסן
"איש הציפור" נדחק, לצערו וממש ממש באשמתו, לפינת הקוריוז ב-NBA. הקעקועים התחרו בתסרוקת בקרב אימתני על מי מהם יותר בלתי אפשרי, והיכולת לא תמיד הצדיקה יחס רציני אליו. הוא לא היה, חס וחלילה, שחקן לא ראוי לליגה, אלא פשוט כזה שנתקע על משבצת מסוימת. כמובן שהעבר לא עזר לו, כאשר הורחק לשנתיים מהליגה בגלל שימוש בחומרים אסורים.
בקיצור – התדמית ניצחה בגדול את הכדורסלן, הורידה אותו לשוליים ורק מדי פעם הוא הפציע בתקציר כלשהו בזכות הטבעה אדירה שהזכירה קצת מהכישרון שלו.
למזלו, מאמן מיאמי, אריק ספולסטרה, היה מעריץ שלו, וקפץ עליו באמצע העונה שעברה כשהיה שחקן חופשי. אנדרסן נדרש להוכיח את עצמו, ולאט לאט התברר שהוא מתאים בול לאלופה.
כשהגיע הזמן לפלייאוף, אנדרסן נתן את כולו. לקבוצה של סופרסטארים צריך גם פייטרים. המספרים שלו לא היו עצומים, אבל החלל שמילא בקטגוריית הגבוהים הבעייתית של מיאמי היה ענק. אנדרסן אפילו הפך לכוח התקפי כאשר היה צריך.
אנדרסן לא ייזכר בעתיד, כשיתרפקו על האליפות הספציפית הזו, באותה נשימה עם לברון ג'יימס ודוויין ווייד, ואפילו לא ריי אלן עם אותה שלשה קריטית. אבל לפחות השנה, מגיע לו לקבל את הקרדיט כמי שהצליח להוכיח שהוא לא רק ליצן הכיתה, אלא שחקן כדורסל איכותי, משמעותי ומכובד.
לפנייה לכתב/ת 
