"בגיל 13 הותקפתי. הרב קרא לי שרלילה"
אני זוכרת רק חצי מהתקיפה עצמה, אבל זוכרת כל קמט שהופיע על הפרצוף של הרב שלי באולפנה, שקרא לי פרוצה, גסת רוח, מפתה ושקרנית. מרגע שפסק שצריך להשתיק אותי בכל מחיר, כל הצוות החינוכי שעטף אותי, התגייס למשימה החשובה הזו. אני לא שתקתי, ואז גיליתי שאני ממש לא לבד
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
סערת הרב אלון הצביעה על שתי בעיות מרכזיות בציבור החרד"לי, המאפשרות את קיומה של אלימות מינית: היחס לרב, והיחס למין. האפשרויות שהיחס הזה מאפשר מצמררות מרוב שהן מסוכנות, והסכנה כפולה: לתוקף הן מאפשרות מרחב פורה לפעילות, ואת הנפגע הן מצמצמות ומגבילות, ומותירות אותו חסר הגנה לחלוטין. לכו תדעו איזו טראומה איומה יותר - התקיפה עצמה, או תגובות הסביבה.
אני זוכרת רק חצי מהתקיפה עצמה, אבל אני זוכרת כל קמט שהופיע על הפרצוף של הרב שלי באולפנה, שהאשים אותי בגיל 13 שאני "שרלילה". זוכרת לעד את ההאשמות שלו שאני פרוצה, גסת רוח, מפתה, שקרנית.
אני זוכרת את השיחה עם המחנכת שהביאה לשיחה ההיא עם הרב. פניתי אליה לקבל עזרה, והיא פנתה לרב. מאיפה הייתה לה החוצפה לספר לו עלי, בלי לשאול אותי? עד היום אינני מבינה. אבל היא פנתה אליו, ומרגע שהוא פסק שצריך להשתיק אותי בכל מחיר, כל הצוות החינוכי שעטף אותי, התגייס למשימה החשובה הזו.
כולנו הושתקנו. כולנו הואשמנו
לא יודעת למה לא שתקתי. אבל לא שתקתי, וזה עלה לי בעוד שיחות אישיות עם אותה מחנכת. לאט-לאט
החלו להיאסף סביבי תלמידות אחרות, צעירות ומבוגרות יותר, שסיפרו לי בלחישה סיפורי זוועה: מהבית, מבית הכנסת, מהקהילה. כולנו הושתקנו. כולנו הואשמנו בפריצות מינית. חלקנו הואשמנו בשקרים.
הפסקנו לבקש תמיכה והתחלנו לבקש מהאולפנה רק שילמדו אותנו להגן על עצמנו. לא חלמתי שאי-פעם נקבל את מה שביקשנו, אבל בסוף זה קרה. בשנה האחרונה שלי באולפנה, במשך שבוע אחד, הועברו סדנאות הגנה עצמית לשכבה י' ומעלה. אף אחד לא הסביר לנו מפני מה אנחנו לומדות להתגונן, פשוט למדנו. המורות תיארו תסריטי פיגועים הזויים כתירוץ למי ששאלה: "תחשבי שערבי בא מולך ברחוב".
אני השתתפתי כי רציתי לחגוג קצת את הניצחון. אבל כל הזמן עבר לי בראש: תחשבי שרב בא מולך במסדרון.
היו לי חברות שהתייאשו, שנשרו מהמסגרת. חברות שהפסיקו לחזור הביתה כי רב הקהילה שלהן לא היה מוכן לדבר על מה שקורה להן כשהן חוזרות. חברות שהמשיכו לחזור הביתה למרות שרב הקהילה שלהן סירב לדבר על מה שקורה. חברות שהוציאו את הציונים הכי מעולים בשכבה.
לקראת סוף השביעית, בתקופת הבגרויות, התחלנו קבוצת למידה משותפת. מורות התפעלו מהיכולת שלנו לשבת ללמוד בכיתה עד שלוש, ארבע, חמש בבוקר. לו היו יודעות מה היינו מוכנות לעשות כדי להתחמק מהסיוטים.
חשבתי לעצמי, "תראי, את באמת שרלילה"
התחלנו לזלזל ברבנים, בהלכה, בצניעות. לא עברנו על שום דבר, אבל דיברנו המון על כמה שהכל צביעות ושקרים.
אני זוכרת שפעם אחת מישהי תיארה שוב מה קרה לה. היא השתמשה במילה "סקס", ולרגע כולנו קפאנו. בנות אולפנה צנועות. לא דיברנו ככה. עד שמישהי ענתה לה: "מה שקורה לנו זה לא סקס. סקס זה כיף". היו שהתווכחו איתה, אבל אני שתקתי. לא העזתי לדבר ככה. המילה הזאת הייתה מחוץ לתחום. אחר כך כשהלכנו לישון, אמרתי לעצמי: "איך לא השתקת אותן? תראי, את באמת שרלילה".
לא סיפרנו על זה לאף אחד. זה היה רגע אסור בדרך החוצה, וכל רגע אסור בדרך החוצה היה מלווה במחשבה על כל מי שבפנים. היינו שבע בנות והסטטיסטיקות רדפו אותנו. מדי פעם כשהיינו מדברות על זה, מישהי הייתה מביאה סטטיסטיקה חדשה: אחת מתשע, אחת משש, אחת מארבע.
היינו עושות חישובים פנאטיים. שש-מאות בנות באולפנה, כמה נפגעות אלימות מינית זה אומר? כמה ילדות? כמה עוד לא נפגעו אבל ייפגעו בעתיד? היינו מסתובבות במסדרון ומנסות לנחש מי אתנו, מי כבר קרה לה. שבעים מורות בצוות, ומה זה אומר עליהן?
הרגשתי כאילו אני שוב בת 13
מהקבוצה שהיינו, היו שסיימו את הלימודים לפניי, והיו שאחריי. שתיים סיימו איתי, וביום של מסיבת הסיום אחת מהן אמרה: "אני יוצאת היום מהכלא". לא הסכמתי איתה. הרגשתי שהכלא יוצא מהאולפנה איתי.
חזרתי הביתה מהשירות הלאומי פעמים בודדות בלבד. חברות שלי שהמשיכו לשירות באולפנה ביקשו שוב ושוב שאבוא לבקר אותן, ובכל פעם התחמקתי. טעיתי, כי באמת השתחררתי כשיצאתי מהאולפנה. דחפתי את עצמי החוצה, וזה היה מפחיד אבל גם משכר מאושר, ורק הרחיק אותי יותר ויותר.
חזרתי לקחת את תעודת הבגרות שלי, ולקח לי חצי שעה רק להיכנס בשער. באתי לבושה לפי כללי המקום, וכל הדרך הרגשתי כאילו מטיילות עלי ידיים. כאילו כל הבנים ברחוב מסתכלים עלי. הרגשתי כאילו אני שוב בת 13. החברות שלי שהיו שם בשנת שירות לקחו אותי לחדר המדריכות, ישבו איתי בחדר יועצות, חייכו והתלהבו שסוף-סוף באתי - ואני רק רציתי לברוח מהכלא שוב.
תודה שאתם תצילו אותנו
לא מזמן שמעתי שהעבירו לצוות האולפנא ערב עיון על איך לזהות נפגעות אלימות מינית, ואיך לעזור להן. הייתי בטוחה שזה יגרום לי לבכות, אבל זה לא קרה. הרגשתי ניצחון - אבל ניצחון מר. והאמת היא שהניצחון הזה הוא לא שלי בכלל, הוא שלכם. של כל מי שמנסה כבר שנים לגאול אותנו מהחושך ומסתימת הפיות.
אומרים שהאולפנה נכנעה בסוף בגלל ההצפה בפייסבוק. שזה עלה לסדר היום של התלמידות והן לא הפסיקו לדבר על זה, ולא נותרה לצוות ברירה. זאת אומרת שלא רק מי שעברה תקיפה התמודדה עם זה. כל התלמידות דיברו, כל הזמן. וגם על הטרדות, לא רק על תקיפות. קצת מזכיר לי את הפוסטים שהעלו כאן, בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות, כשהכל רק התחיל; כשאי אפשר היה להיכנס בלי להיתקל באלימות מינית. כנראה שזה מה שקרה גם למורות שלי.
אתן יודעות מה זה אומר? זה אומר שאתן הצלתן אותנו. גם אם לא אותי ספציפית, את ה"אותנו" שעוברות את זה. אנחנו קצת פחות לבד.
השבוע, כשרב עבריין מין קיבל פסק דין פתטי, ואנחנו אולי מרגישים שיש לנו הר להילחם בו - זיכרו בבקשה שיש מי שנלחמת בהר הזה לבד, ואתם נתתם לה יד.
אני רוצה לומר תודה. תודה אישית בשמי, אבל גם בשם חברותיי, ובשם כל האנשים שגדלו ברקע דומה לשלי ונפגעו. בשם כל אלה שנותרו חסרי קול, ויש מי שדאג לתת להם אותו. תודה לכל מי שכתב מאמרים, ומי שהעיד, ומי שפשוט כעס נורא. תודה שהצלתם אותנו. תודה שאתם מצילים אותנו. תודה שאתם תצילו אותנו.
- הכותבת היא חברה בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור". דבריה פורסמו בקבוצה, ועולים גם כאן בהסכמתה
לפנייה לכתב/ת 
