אימוץ זה לא שחור ולבן

אלא שבתמונה המלבבת חסר מרכיב חשוב מאוד, שאליו כמעט לא התייחס בית המשפט, אליו כמעט לא התייחסו רשויות הרווחה: כשילד נולד למשפחה ממוצא אתיופי, ירצה או לא ירצה, הוא גם נושאו של מטען אתני-תרבותי מסוים מאוד הכולל מסורת דתית, לשונית והיסטורית מדהימה בתולדות האומות. זו גם זהות קולקטיבית מובחנת משאר הזהויות במדינה הרב-תרבותית שבה הוא חי. כאשר מסרו שרותי הרווחה את הילד הזה בידי משפחה שאיננה ממוצא אתיופי, מתוך דאגה אמיתית ודחופה לפעוט, הם גם גזרו עליו בבת אחת את אובדנה המוחלט של הזהות הזאת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

החרדים מופלים. האומנם? / יזהר אופלטקה

משפחתו האומנת הודיעה שהיא חברה בקבוצה של מאמצים שילדיהם אתיופים בעוד המאמצים עצמם - אני חייבת לכתוב את המילה הזאת בכאב - הם לבנים: כך, הילדים האתיופים המאומצים נפגשים זה עם זה ויודעים שיש עוד כמה שנראים כמוהם והוריהם נראים אחרת. אבל מעבר לזה, הם לא יודעים הרבה: חסרי משפחה ביולוגית ועקורים משורשיהם, עבורם הטראומה של האימוץ - וכל אימוץ הוא טראומה - לעד תהיה כפולה.

בפרקטיקה של האימוצים בישראל, תינוקות וילדים אתיופים שמוצאים מבתיהם מוכרזים כ"ילדים עם צרכים מיוחדים". מהם הצרכים הללו? מתברר שהיצע התינוקות והילדים הללו גדול מהביקוש בקרב בני העדה האתיופית, או שהללו אינם עומדים בתנאי הסף המחמירים של השירות למען הילד לאימוץ ילדים. אין לדעת, מפני שהדברים נשמרים קרוב-קרוב אצל משרתי הצבור בשירות למען הילד, שלעתים קרובות אינם מבחינים בין החיסיון המוטל על מקרים פרטיים לבין הצורך לחשוף לאור השמש מדיניות שיש לה השלכות חברתיות. 

רוב הציבור אינו יודע כי ה"תור" לקבלת תינוק בריא על ידי משפחה מאמצת שנמצאה ראויה לכך מתארך על פני שנים, ומתקצר כשהמשפחה הביעה רצון לקבל לידיה תינוק אתיופי. ברור שהשירות למען הילד רוצה לקצר את שהותם של עוללים בפתרונות השמה זמניים ולהבטיח להם משפחה יציבה, אבל האם המשפחה היציבה צריכה להיות דווקא לבנה?

משפט שלמה, גרסת 2013

זו לא שאלה קנטרנית. בעולם המערבי הולכים ומתרבים האימוצים הבין-תרבותיים, ועמם גם מתרבה הידע על אודות הקשיים המיוחדים באימוצים שכאלה. כל מעשה נאצל או אגואיסטי, תלוי בהשקפתכם, שבסופו מגיע ילד שחום עור למשפחה לבנה מטיל על ההורים המאמצים חובה מוסרית שלעתים אינה בת-ביצוע, שלא לנתק את הילד המופקד בידיהם ממורשתו ומתרבותו. כיצד יעשו זאת הורי פעוט המריבה?

בישראל, שירותי הרווחה מכירים בבעייתיות של אימוצים בין-דתיים בלבד. הם לא ימסרו ילדים מוסלמים למשפחות יהודיות ולהיפך, ובילדים שרק אחד מהוריהם יהודי או שיש ספק לגבי יהדותם, מקפידים מאד למוסרם לידיהם של מאמצים חרדים דווקא. למה? כדי שגיורם האורתודוכסי, הגיור היחיד שהמדינה מכירה בו, יצליח - שכן בית הדין לגיור מחייב את הורי הקטינים המתגיירים לחנכם במסגרות חרדיות כדי להכשיר את האימוץ. כן, זו אנומליה מטורפת שבגללה חרדים זוכים ל"קידום תורים" בהמתנה לאימוץ, והסוגיה ניצבת בפתחו של בג"ץ זה שנים ואין הכרעה.

ועדיין אין בישראל די נתונים מחקריים ומעקב ארוך טווח שיכשיר בסיטונות מסירה של ילדים אתיופים למשפחות לבנות, והפרקטיקה הולכת ונמשכת מתוך דאגה לפעוטות והתעלמות מהבוגרים שיהיו עוד מעט. בנסיבות האלה, רצוי וצריך לפתוח את הנושא לדיון ציבורי מיידי, שבו יישמעו נציגי הקהילה האתיופית בצד המומחים לטובת הילד, ובמסגרתו אפשר יהיה לאוורר את הנושאים הטעונים הללו באורח מושכל ולא סודי, כדי שגם הם יהוו בעתיד חלק ממערך השיקולים המוצדק של טובת הילד, כדי שלא תיפתח עוד תיבת פנדורה, כדי שלא תשוב הזוועה של "ילדי תימן החטופים".

ועד שזה יקרה, כדאי לאנשי השירות למען הילד וגם לשופטים להיזכר במיתוס המכונן של האומה העברית, שבו פעוט שהושם בתוך תיבת גומא אומץ בידי בת מלך, ובבגרותו הפנה עורף למאמציו ולמשפחת המלוכה שבה גדל ובחר על פניהם בזהות הקולקטיבית האבודה שלו. עקרון טובת הילד, כפי שיושם בפסק הדין המטריד מאתמול, היה קובע שעדיף להישאר בארמון במצרים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il