צרות עולם ראשון: 8 ימים בלי אינטרנט
מכוניות נתקעו בשלג, בניינים קרסו ואנשים ישבו בלי חשמל, ואצלי - לא היה אינטרנט במשך שמונה ימים בגלל פגיעה בתשתית. מה עושים?
העולם קורס, וגם הרשת
בחוץ כבר התחיל לרדת ברד, בטלוויזיה דיווחו על ערים מנותקות מחשמל, מכוניות שנתקעו בצידי הדרכים וגגי בניין שקרסו מטה, ואני, התל אביבית שלא עשתה רע לאף אחד, אחזתי בראוטר המקולקל בידיים רועדות, מתקשה להאמין שבשורת איוב כה נוראה נחתה דווקא עלי. החלטתי לנסות ולסדר אותו בעצמי. הוצאתי אותו מהחשמל, ספרתי 120 שניות, חיברתי אותו מחדש, לחשתי "שמע ישראל" למרות שאני בכלל אתיאיסטית, והתפללתי לאלוהי ה-WWW שישמעו את תחינותיי, אך דבר לא עזר ונורת השטרודל סירבה להידלק.מה עושים בלי אינטרנט? איך ממשיכים מפה? הרגשתי שעולמי חרב עלי, שאין יותר טעם לחיים נטולי סרטוני חתלתולים. מהר מאד התחלתי להרגיש את תופעות הלוואי של הגמילה הולכות ומשתלטות על איברי הגוף שלי. קודם כל נהיה לי חם ממש. נכון, הייתי עטופה בקפוצ'ון, המזגן כוון ל-30 מעלות ומפזר החום היה ממוקם בדיוק מול הפנים שלי, אבל אין ספק שהיה זה התסמין הראשון של ייסורי הגמילה. התסמין השני היה בחילה עזה שהחלה עקב שתייה מרובה מדי של בירה. תבינו, היה לי משעמם נורא! לא יכולתי לבדוק מה קורה בפייסבוק, לא יכולתי לצפות בשום סדרת אינטרנט, אפילו לא יכולתי לשמוע מוזיקה כי כבר שנים שאני מאזינה לאלבומים בסטרימינג בלבד.
מי יעשה לייק לכלבלבים?
כך, כשאני עצובה, משועממת ושיכורה, התחלתי לרחם על עצמי. לרחם ולבכות את היעדרו של הפס הרחב והאהוב. בכיתי על תמונות הכלבלבים החמודים שבטח עלו עכשיו לפיד שלי ואין מי שיעשה להן לייק, בכיתי כי הסטטוס הכי טוב שלי דגדג לי בכל הגוף ולא יכולתי להיכנס לפייסבוק כדי לכתוב אותו, בכיתי כי ידעתי שבדיוק עכשיו משהו ממש גדול קורה ואני לא יכולה לשתף את הכתבה ולהראות לעולם שראיתי אותה ראשונה. בכיתי כי קוראים לי לורי שטטמאור, ואני מכורה.
את הימים הבאים העברתי בעשיית פעילויות שלא עשיתי יותר מעשר שנים: האזנתי לדיסקים ישנים של מטאל (כי כל המוזיקה החדשה שלי נמצאת ביו-טיוב), והגעתי למסקנה שאיירון מיידן עדיין גורמים לי לעשות "הד-בנגינג" בלתי רצוני. הגעתי יום-יום למשרד – אחרי 5 שנים בהן עבדתי מהבית, והגעתי למסקנה ש"אופן ספייס" זאת עדיין צורת העבודה הכי גרועה שקיימת.
אבל מי שסבל הכי הרבה מהגמילה שלי היה דווקא בן זוגי, שנאלץ לצפות בי מדי ערב משתלטת לו על המחשב רק כדי לקבל עוד קצת מהפיד האהוב עלי, עוד הזרקה של רשתות ופרוטוקולים לורידים. ביקשתי ממנו שלא יכעס עלי, אבל לא באמת הייתי צריכה לבקש כי לאורך כל הדרך הוא הבין ותמך. "תגלשי כאילו אין מחר", לחש לי. "יש מחר!" עניתי לו. "אחרי 7 ימים, מחר יגיע סוף סוף הטכנאי".
לפנייה לכתב/ת 
