אז באיזה גיל כדאי לגמול מהמוצץ?

"תגידי, באיזה גיל אפשר כבר לגמול את הילד מהמוצץ?", "עד מתי הוא ימשיך לקבל בקבוק בלילה?" וגם "מתי כבר לא נצטרך להיסחב עם שמיכי לכל מקום שאנחנו הולכים?". אין הורה לפעוטות שלא מתמודד עם הליך של גמילה ותוהה מה הדרך הנכונה לבצע אותו - ובעיקר מתי. אז למה, בעצם, תינוקות, ובהמשך גם ילדים צעירים, כל כך צריכים את כל החפצים הללו? מה זה משרת אצלם?

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

מוצצים ונרגעים

מוצץ ובקבוק

חלק גדול מהתינוקות נחשפים למוצץ כבר בשבועות הראשונים לחייהם ומגלים בו עניין רב. זה לא מפתיע, נוכח העובדה שפעולת המציצה היא מולדת ושתינוקות נצפו מוצצים אצבע או אגרוף כבר ברחם (כן, כן!), ובכלל זה עושה להם טוב - מזרז את פעילות מערכת העיכול ומשחרר במוחם הורמונים מרגיעים. אז למה שלא יאמצו אותו בהתלהבות?

גם לבקבוק השפעה דומה. מעבר לתרומה התזונתית הוא בהחלט משמש כחפץ מרגיע,

דרך אותה פעולת מציצה משקיטה ומנחמת. לא פעם נוכל לראות תינוק שכבר סיים את כל תכולת הבקבוק ועדיין מסרב להיפרד מהפטמה.

חפץ מעבר

כן, כך קוראים בשפה המקצועית לשמיכי, לכרית הרכה, לדובון המדובלל ולחיתול המסמורטט שאי אפשר בלעדיהם, אלו שהילד כרוך אחריהם וסוחב אותם איתו לכל מקום. את המושג תבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקן אנגלי מחונן (זה שהביא לנו גם את ה- good enough mother) שחקר את התפתחותם הרגשית של ילדים ואת תרומתן של אימהות לתהליך הזה, ובין היתר מצא שבשלב מסוים, כשזאטוט מתחיל תהליך של נפרדות מאימו, הוא מוצא ומאמץ אובייקט שיחליף את נוכחותה ויעניק לו ביטחון גם כשהיא עסוקה במשהו אחר.

אותו חפץ מעבר עוזר לו להירגע ולהרגיש מוגן ובטוח מול העולם הגדול. בתוך המרחב המוגן הזה הוא מרגיש חופשי לדמיין, לבטא את עצמו, להיות יצירתי, לפתח קשר שיש בו הרבה מאוד חירות להיות מי שהוא, ואת כל זה הוא ייקח מאוחר יותר לחייו הבוגרים.

את החפץ הזה הפעוט בוחר בכוחות עצמו, וגם אם נרצה לעזור ולבחור עבורו, כנראה לא נצליח. זו גם הסיבה שאם הוא יעלם, חלילה, קשה להאמין שהפעוט יתרצה ויסכים לקבל משהו חלופי, אפילו גדול ומרשים מקודמו. אין תחליף לחפץ מעבר. האם יכול להיות כי ברגע זה ממש חלק מכם, הורים יקרים, נזכרים בגעגוע בחפץ המעבר שלכם?

מכירים את הילדים שלא יכולים להירדם מבלי למולל את האוזן של אמא? או את השיער שלה? כן, גם זה סוג של חפץ מעבר. אף, שפתיים, לחי, יד, גם הם יעשו את העבודה. מבחינתו האיבר הזה הוא לגמרי שלו - ונראה אם תעיזו להגיד אחרת!

לשלושת האביזרים הללו תרומה נכבדת להרגעת הפעוט, ואנחנו מודעים לכך ומאפשרים זאת. מה עוד שגם אנחנו נתרמים מכך. שווה לנו. אלא שזו לא כל התמונה.

עד מתי נרדוף אחרי מוצצים בלילה?

פעולת המציצה כמוה כשיקוי מטשטש. הילד מסתובב בעיניים מזוגגות, הרבה פחות מתקשר עם סביבתו, וכשהוא כבר עושה זאת קשה להבין מה הוא אומר. הוא מרייר, מתיילד, הגננת אומרת שההתפתחות השפתית שלו לא מספקת... זה כבר מתחיל להטריד אותנו.

וזה גם לא נגמר! ויום אחד - נמאס לנו. אנחנו מסתכלים על הילד המתוק שלנו (והוא כבר גדול - בן שנתיים, שלוש, ארבע) שרוע על הספה, בידו האחת ממולל את השמיכי המרוטה שלו, בידו השנייה בקבוק ובפיו המוצץ הנצחי, ואנחנו שואלים את עצמנו: עד מתי?

מבחינתנו הגיע הזמן לעשות מעשה. הוא כבר ילד גדול, אפילו מחיתול הוא כבר נגמל, אז מה נסגר עם המוצץ הזה? וכמה אפשר להיסחב לכל מקום עם הסמרטוטי שהוא כל כך קשור אליו? וחסר שנשכח אותו או, רחמנא לצלן נאבד אותו (כמו שכמעט קרה בטיול האחרון לכנרת! מזל, מזל ששמנו לב!). שלא לדבר על המקרים המסויטים ההם, כשבאמצע הלילה פתאום לא מוצאים אף מוצץ לרפואה בכל הבית וברור לנו שהלילה נגמר ברגע זה. די! אנחנו רוצים לעלות כיתה!

אלא שהבונבון חושב לגמרי אחרת. "מה בוער?", כל ישותו אומרת, "מה קרה?". הוא מבחינתו עדיין לא שם וטורח להבהיר לנו זאת בכל דרך אפשרית. אז מה עושים?

1. בואו נזכור מאיפה הכל התחיל

מי הם אלה שעמלו קשות לחבב עליו את המוצץ? אנחנו. בכל הזדמנות שרצינו שקט עכשיו ומיד - המוצץ היה שם בשבילנו, עשה את העבודה כמו שצריך, הכי נוח, הכי פשוט.

וגם בבקבוק עשינו שימוש. לא פעם זו היתה הדרך שלנו לפנק אותו: בקבוק שוקו או דייסה חמה ומתוקה. מה הפלא שאצלו בראש הבקבוק מתקשר לחיים הטובים? מה הפלא שהוא ממש, אבל ממש, לא רוצה להיפרד ממנו? אז רגע אחד בבקשה. קחו אוויר ותכננו את המהלכים הבאים.

2. לפעמים גם אנחנו רוצים שהוא ישאר קטן

כן, הבנו שהוא כבר גדול ושצריך להפסיק את השימוש בכל העזרים הילדותיים האלה, אבל... הוא הקטן שלנו, התינוק האחרון שלנו, וכל כך נעים לנו שיש לנו בבית עוד אחד כזה. אז לקחנו את הזמן, לא מיהרנו לשום מקום, ופתאום הוא כבר בן חמש ועדיין עם מוצץ ובקבוק! קשור או לא קשור?

3. שלוש, ארבע - ונגמלים

אז זהו, שאין גיל מוגדר לעניין הזה. כמו בכל גמילה (חיתולים, למשל), לכל ילד יש את העיתוי שלו ואנחנו צריכים להיות קשובים לו. יש כאן עניין של בשלות, עד כמה הילד בוגר ומסוגל לעבור לשלב הבא. אם הוא עדיין לא שם לא יעזרו הסברים חוצבי להבות, השוואה לאח הגדול או לבן של השכנה, ואפילו איומים. זה יושב על צורך ועל הרגל. הצורך באופן טבעי הולך ומתמעט (ולראיה - ילדים שבאופן טבעי עושים שימוש הולך ופוחת בכל המרגיעים הנ"ל), ומההרגל נעזור לו להיפרד.

4. "הגדילו" את הילד שלכם

ילד שדבק במוצץ מן הסתם מחובר עדיין יותר לחלקים התינוקיים שבו. ככל שהוא יחוש עצמו גדול ובוגר יותר - כך יש סיכוי רב יותר שיוותר עליו. איך? תנו לו תפקידים, זמנו לו אפשרויות להיות אחראי יותר, עודדו עצמאות ובחירה, התייעצו והיעזרו בו בדברים שלכם, הראו לו שלהיות גדול זה צ'ופר.

5. חפשו חלופות מרגיעות

גם לנו יש נטייה לפעמים לבחור בפתרון הקל והמיידי שסוגר את הפינה, אלא שבאותה שנייה אנו גם מרחיקים את השינוי. הזכירו לעצמכם שיש עוד אמצעים להירגע: אפשר לערסל ולחבק, להציע מסאז' קטן או משהו מעניין לעשות יחד, ותוך כדי עשו שימוש במשפט אמפאטי ומכיל: "אני רואה שקשה לך, חמוד שלי". מניסיון - זה עובד.

6. האוזן של אמא - היא של אמא

בשלב מסויים כדאי להעביר לו את המידע הזה. אם לא מה שקרוב לוודאי יקרה, במוקדם או מאוחר, אמא תפסיק להיות נחמדה וקואופרטיבית, ואפילו תגיע למצב של כעס והרמת קול: "דיייי!". זה, תסכימו איתי, הרבה יותר מפחיד מבקשה רגועה אך ברורה: "חמוד שלי, זה לא נעים לי יותר שאתה משחק לי עם האוזן. האוזן הזאת היא שלי!". פעם, פעמיים, שלוש - והוא יפסיק.

7. הימנעו מתהליכי גמילה בתקופות של שינויים

לידת אח, מעבר דירה, מעבר לגן חדש - כולן תקופות של מעברים, בהן ילדים מגויסים רגשית עד למעלה מראשם בהתמודדות עם השינוי ולא יכולים להכיל עוד אתגרים. אחד אחד בבקשה.

8. הדרגתיות עדיפה על זבנג וגמרנו

התחילו להגביל את זמן השימוש בכל אחד משלושת המרגיעים לזמן קצוב ומוגדר מראש: כשחוזרים מהגן, לפני השינה, כשקרה משהו מאוד דרמטי ואין אפשרות להירגע באופן אחר. בשאר הזמן - לא. שמרו על הכללים האלה בעקביות, ומהר מאוד תגלו שהילד שלכם מיישר עם זה קו ומסוגל ליהנות משעות לא מעטות של התמודדות ללא משככי תסכולים ואף להרגיע את עצמו בדרכים אחרות.

חשוב ביותר: אם התחלתם - המשיכו עד הסוף! אם אתם מרגישים שלא תעמדו בזה - אל תתחילו בכלל.

9. טקס פרידה רשמי

טקס פרידה רשמי יכול להקל ולהגדיר באופן ברור את ה"לפני" ו"האחרי".

אפשר לזרוק את המוצץ לפח הגדול בחוץ, אפשר לקשור אותו לבלון פורח, אפשר לתת אותו מתנה לסבתא וסבא כמזכרת ואפשר לתלות אותו על עץ של מוצצים, כמו שעשו לאחרונה בכפר סבא - יופי של רעיון. למה שלא יהיה בכל שכונה/גן ילדים עץ שכזה?

10. התכוננו להכיל רגשית את הקושי

גם אחרי הגמילה זה יכול להגיע שוב בגלים: פרץ של געגוע לאותו מרגיע אהוב שנעלם מחייהם. קבלו זאת בהבנה, זה לא אומר שחוזרים אחורה. הזכירו לעצמכם שהנטייה הטבעית של ילדים זה להמשיך הלאה ולגדול. זה רק אומר שהילד מבקש קצת לדבר על זה ו"ללוש" את הגעגוע אתכם. זה בסדר גמור ובאמת עוזר.

בהצלחה!

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן