טיפול נמרץ להארכת סבל
עקבתי מקרוב אחר קרובת משפחה שהפכה לאובייקט לטיפולים שהאריכו את סבלה, עד למותה הצפוי. הרופאים שבויים בקונספציות נושנות
אדם המכין הנחיות רפואיות מקדימות, ובהן בקשה שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים, רשאי וזכאי לצפות שאם יחלה במחלה סופנית ויימצא שמותו קרב ובא, ציוויו יכובד ורופאיו יניחו לו להיפרד מהעולם מבלי לענותו בטיפולים חסרי תוחלת. אלא שציפייתו של חולה כזה לא תמיד זוכה לאוזן קשבת אצל רופאים, שרבים מהם כלל אינם מודעים לחובתם החוקית ואף המוסרית להימנע ממתן טיפול מאריך חיים בניגוד לרצונו המוצהר של חולה הנוטה למות.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אני לא מספיק טוב לישראל / אייל ברקוביץ
מכתיבים במקום ללמד / דרור אלנר
לאחרונה עקבתי מקרוב אחר קורותיה של קרובת משפחה חולה, שמעת אשפוזה, בניגוד לרצונה המפורש, הפכה לחסרת-ישע ולאובייקט לטיפולים רפואיים שהאריכו את סבלה, עד למותה הוודאי הצפוי, במשך שלושה חודשים. החולה, בת 78, התגוררה בגפה. לפני שנים אחדות היא הפקידה במאגר של משרד הבריאות טופס הנחיות רפואיות מקדימות, שבו הורתה שאם תחלה במחלה סופנית אין להעניק לה טיפולים רפואיים שיאריכו את חייה. לפני חודשים אחדים התדרדר מצב בריאותה, אך היא נמנעה מלהתלונן על סבלה, כנראה בניסיון להדחיק את מחלתה ולהימנע מאשפוז ומקבלת טיפולים מאריכי חיים. אך יום אחד, משנתקפה בקושי לנשום, פונתה - ביוזמת כלתה - לבית חולים גדול במרכז הארץ.
האבחון הרפואי לא הותיר מקום לספק: גידול סרטני באחת מריאותיה וסימנים מחשידים להתפשטות הגידול לעצמות ולאברים פנימיים נוספים. לאחר ניתוח שעברה, הועברה למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי, חוברה לכל המתקנים והצינורות האפשריים, ובמשך כשבועיים הוחזקה מורדמת ומונשמת.
כאשר בנה הציג בפני האחות הראשית העתק מטופס ההנחיות הרפואיות, שבו הצהירה אמו במפורש שלא לחברה למכשירים, הופתע לגלות שהאחות מסרבת לצרף את הטופס לתיק החולה, ורק לאחר שאיים להתלונן עליה נענתה האחות לבקשתו וצירפה את הטופס לתיק.
באחד מביקוריי בבית החולים שאלתי רופא בכיר אם הוא מודע לכך שבתיקה של החולה מצוי טופס הנחיות רפואיות מקדימות. תשובתו הייתה כי הטופס, גם אם צורף לתיק, כלל אינו מעניין אותו, שכן חובתו כרופא היא לשמור על חיי החולים. כדי להדגיש ולהמחיש את כוונת דבריו הוסיף, כי אף שהחולה חשוכת מרפא, ותוחלת חייה קצרה, אם לפתע תלקה בדום לב הוא יבצע בה החייאה. בתגובה שאלתיו אם רגש של חמלה על חולה הנוטה למות אינו נמנה עם חובותיו כרופא, ולכך השיב: אם היא תסבול מדום לב, אלך לעשות סיבוב במחלקה במטרה לתת לה הזדמנות למות, אך אם היא לא תמות אעשה לה החייאה. באמירה מזעזעת ורבת משמעות זו - המעידה, כנראה, על פרקטיקה שרופאים לא מעטים רואים בה מפלט נוח מן הסבך - נפנה והלך לדרכו.
שבויים בתפישה מיושנת
בתום כחודש של אשפוז התייצב מצבה והיא הועברה למחלקה שיקומית ובה הוחזקה כחודש נוסף. אך ההתייצבות הייתה מדומה. רופאי השיקום, שגם הם הלעיטו אותה בתרופות, נאלצו לבסוף להודות שאין סיכוי שיעלה בידיהם להיטיב את מצבה. מקץ חודש הלכה לעולמה.
אם לא הייתה מאושפזת, בניגוד לרצונה, קרוב להניח שהייתה מסיימת את חייה ביום שבו נתקפה בקשיי נשימה. ספק אם כלתה, שדאגה לאשפזה, הייתה מודעת לעובדה שהחולה הפקידה הנחיות רפואיות מקדימות, אך גם בהנחה שידעה, אין לייחס לה אחריות לגרימת הסבל המתמשך שהאשפוז והטיפולים הרפואיים הסבו לחולה: האחריות לכיבוד רצונו של חולה כזה מוטלת על הרופאים שהחולה מובא לטיפולם. אם הוא חשוך מרפא ומותו הצפוי קרוב, והם מודעים לרצונו המוצהר להימנע מקבלת טיפולים מאריכי חיים - חובתם לכבד את רצונו. מחובתם להעניק לו טיפול שמטרתו להקל את סבלו ואת מכאוביו, אך אסור להם להכביד עליו במתן טיפולים חסרי תוחלת שיאריכו את חייו ואת ייסוריו.
אלא שרופאים רבים עודם שבויים בדוקטרינה הישנה, שחובתם האתית מתמקדת בהארכת חיי החולה בכל האמצעים העומדים לרשותם. הם טרם הפנימו את התפישה שיש מצבים קריטיים שבהם טוב מותו של החולה מחייו. הקניית התפישה שהחמלה על חולה המתייסר במחלה סופנית מהווה ערך אתי שעל הרופאים לשבצו בלכסיקון המקצועי שלהם, היא מתפקידם של הפקולטות לרפואה, של משרד הבריאות ושל המופקדים על האתיקה המקצועית בהסתדרות הרפואית.
השופט בדימוס אליהו מצא, נשיא עמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד - הפועלת לשמירת כבוד האדם ולמניעת סבל מיותר מחולים הנוטים למות.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
