המורשת הרעה של שרון

לא נפרדנו כאן מאיש פרטי. חוש ההומור שלו וחיוכו, אהבתו לאשתו ומסירותו למשפחתו, חיבתו לעובדיו והרכות הלא צפויה שלו כלפיהם - כל אלה, אם תרשו לי, הם זיכרונות נוסטלגיים שערכם האמיתי ומשמעותם הרגשית מצויים באמת רק בין בני משפחה וחברים.

רובנו לא היינו חברים של אריאל שרון ז"ל. לא התחבקנו עם מקורביו וקרוביו בהלוויה. ואף על פי כן צריך לזכור שהוא נגע בחיינו, בחיי כל אחד מכולנו, כמו שעושים מצביאים ופוליטיקאים וראשי ממשלה רבי-מעש. הגם שהלך לעולמו זה עתה, את המעשים צריך לזכור, לטוב ולרע: כאזרחים תאבי חיים במקום המסובך שבו אנו חיים, לא רק צריך - גם חובה לזכור.

הוא היה אחד המצביאים היותר שנויים במחלוקת בתולדותיה של אומה צעירה שקידשה והיללה את מצביאיה, אבל גם את חובתם לציית לדרג המדיני - והוא לא ידע לציית. בתחבולות עשה לו מלחמה לא רק עם אויבים אלא גם עם מפקדיו, וצריך לזכור לו את התעוזה ואת המסוכנות גם יחד. כי מי שהיה ראש וראשון למסתערים על יעדים בארץ אויב עם ה-101, היה גם מי שהכשיר בצה"ל מיתוס של פעולות ראווה, לא תמיד נחוצות, לא תמיד חפות מאבדות מיותרות (קרב המיתלה למשל), בשמה של תהילת לוחמים ערטילאית והילת גיבורים מדממת.

ומי שהיה אוגדונר מיואש במלחמת יום הכיפורים ואבי רעיון ה"תזוזו כבר", עם או בלי הרשאה לזוז ולסכן כוחות, הגיע אל המלחמה אחרי שייסד תורת-תגמול משלו ברצועת עזה: "טיהור", קראו לזה. ענישה קולקטיבית חסרת כל פרופורציות בחסותה של גולדה מאיר, עקירת אוכלוסין מסיבית, אלפי עצירים: הכול יכלו הבולדוזרים של אריק לעשות ברצועה בשנים שבהן מלך בה, חוץ מאשר לעקור את הטרור. שנים אחדות שקטה הארץ בגבול ההוא, אבל גלי הטרור הבאים כבר היו משחק דמים של תגובה ותגמול ותגובה שנמשך עד עצם היום הזה, שמתנהל כאן בעיוורון מדיני מחליא, בלא ראייה כלשהי מעבר לטווח הכוונת והטנק והמטוס. את הדוקטרינה הזאת, למרבה הצער, הנחיל לבאים אחריו כמורשת שאין בלתה. את המחיר משלמים כולנו.

היה לו חזון, בניגוד לרוב המצביאים. והיו ימים רעים שבהם חזונו הפך לפקודת יום. מי שהניע חיילים כשר ביטחון במלחמת לבנון הראשונה, בתוכנית "אורנים גדול" שמעולם לא קיבלה את אישור הממשלה, מי שסובב ראש ממשלה חולה בכחש, מי שסומן כלא ראוי לכהן כשר ביטחון, חלם להמליך מלך בלבנון. יותר מדי נערים קבורים בשורות סדורות בשם החלום הזה. בזמן אמת הם ידעו שהם הולכים למלחמה בשבילו, ולא כדי להבטיח את קיומה השלו של המדינה שאותה הם משרתים. ואף על פי כן, כשחזר אל הפוליטיקה, חזר כמלך התדמיות המשופצות, אב טוב וסבא גיבור, כבש תמים על כתפיו הרחבות כסמל משרה בטחון. דור שלם עבר, מי שנקבר - נקבר, זיכרוננו האזרחי קצר-מועד ורופף. שכחנו. רצינו לשכוח.

ואולי גם לא רצינו להבין שאת האתוס של "תזוזו כבר" לקח עמו אל הפוליטיקה. אבי ההתנחלויות חלם למלא את הגדה ביישובים יהודיים פורחים ויהי מה. ראש הממשלה שהבין כי הללו עולות ממון רב, הפקיד את הזרמת הכספים בידי שר אוצר צעיר ונמרץ שהותיר אחריו אדמה חברתית חרוכה, כר פורה לצמיחתם של עשירי הארץ, אלה שנהנים מפירות הריכוזיות שניטעו בימיו של שרון כראש ממשלה.

ימיו בראשות הממשלה היו הימים שבהם החלו טייקונים מכאן ומשם לפקוד את לשכת ראש הממשלה דרך קבע ובאין מפריע, והוא היה ראש הממשלה הראשון שטיפח את תרבות ה"מגיע לי". גם זו החלה עוד לפני התפקיד: בעליה של החווה הפרטית הגדולה ביותר בישראל לא למד דבר מצניעותו של מנחם בגין מורו ורבו. ההתחככות הלא-בריאה הזאת, הגובלת תמיד בחשש לסיאוב מוסרי, לא הייתה המצאה שלו, אבל בימיו הפכה גלויה לעין כול וחפה מאשם. וכשהיה אשם, בניו לקחו אותו על עצמם במסירות אין קץ.

בשלב מסוים נואש מעזה. אין דרך אחרת להבין מדוע קידם והוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות,

 מלבד המסקנה שאין פתרון צבאי, אבל גם אין רצון לפתרון מדיני. יותר מדי מאיתנו הלכו שולל אחרי מעשה ההתנתקות: גם מחייביה שלא הבינו כי אינה פותרת דבר, כי בולדוזרים אולי זקוקים לעומק אסטרטגי אבל טילים מצפצפים עליו, וגם שולליה שקיללוהו נמרצות. מי שרואה בו מדינאי בעל חזון בשל ההתנתקות, מוטב שיצטייד בממ"ד.

לאוהביו, למי שמתעקש מאוד להספידו כאילו מעשיו ההרואיים והמדיניות שהוביל הצעידו את מדינת ישראל אל עבר עתיד טוב יותר - כי הרי כך נמדדים ראשי ממשלה בראייה היסטורית - הייתי מציעה לחשוב שוב, כיצד חייו בזירה הציבורית הועילו לכולנו. כאיש פרטי, אני בטוחה שהיה טוב ומיטיב עם מי שהכירוהו. רבים הכירוהו, רבים אהבוהו, הוא ודאי יחסר להם מאוד. אבל לא את האיש הפרטי ליווינו למנוחות, אלא את ראש הממשלה השנוי במחלוקת, והמחלוקת תימשך, עכשיו ובשנים הבאות.