"המקוללים": כישרון הוא הקללה הטובה ביותר

דמיינו לרגע את עצמכם יושבים מול אדם מת, שכתב, נניח, את השיר שהכי טלטל אתכם בעולם. עכשיו היזכרו בטקסט הזה. באותן השורות שכשנתקלן בהן, כל החיים שלכם התהפכו. כעת דמיינו את עצמכם שואלים את אותו אדם שמאחורי היצירה שאלה אישית, נוקבת, על האופן שבו הוא חווה ומבין את מעשה האמנות שלו. עכשיו דמיינו אותו עונה לכם את התשובה הכנה ביותר שהוא יכול.

• היכנסו: טור אישי מאת היוצר חגי לוי על הסדרה "המקוללים"
  

ב"המקוללים" (סדרת מקור בת חמישה פרקים שהראשון שבהם שודר אמש, א', בערוץ 8) הגשים חגי לוי את מה שאולי כל אדם שואף להגשים: לנהל דיאלוג של ממש עם אושיות התרבות הנועזות שעל ברכן גדל, ובעיקר לעמת אותן עם כל הסדקים הנסתרים, הפערים המוסריים והחידות המטרידות שהותירו אחריהן - טרם עצמו עיניים ועברו אל עולם שכולו טוב, בתקווה שסוף-סוף יהיה להן באמת טוב בו.

האם הדיאלוג הזה בינו לבין נפיליו התרחש באמת או לא? כצופים, לוי מבקש מאיתנו לא לשאול את עצמנו את השאלה הזאת, ובטח שלא לענות עליה. מה שרלוונטי עבורו, כבמאי וכיוצר (ראו ערך "בטיפול"), הוא עצם השיח עם האנשים שלקחו את האמנות כמקפצה לשבירת גבולות, ציפיות ותבניות, והקריבו על מזבחה את חייהם האישיים.  

דמותו של פנחס שדה. השיח הוא העיקר

בעקבות קריאתו ב"החיים כמשל" של פנחס שדה, ובעודו נער קיבוצניק חובש כיפה וטרוד בשאלות קיומיות, לוי שבסדרה מבקש לפגוש את האדם שכתב את היצירה המטלטלת

שקרא פעמים כה רבות, כדי שפגישה זו תציל את חייו. בהמשך, כשהוא מתחיל לצרוך אמנות ולצאת מהחממה הדתית במקביל, רגע לפני שיקח חלק בחילוניות המסקרנת של שנות ה-80 ובעולם המדיה המתהווה בה, הוא פוגש ביונה וולך ובשיריה, ויודע כי מעולם עוד לא פגש באישה כמוה.

האירועים המוצגים בסדרה אינם מבוססים על מקרים אמיתיים, אך לוי, דרכם, שואף לפצח את היוצרים הגדולים האלו באמת (ובפרקים הבאים גם את משה קרוי ואביבה אורי) שנחשבו למשוגעים, למרדניים ולקיצוניים, עד לעומקי-העומקים של נפשם.

ז'אנר המוקומנטרי לוקה, לעתים, ברצינות יתרה שהופכת כל יצירה "פסבדו-דוקומנטרית" למצחיקה ולכמעט גרוטסקית, ברגע הגילוי שחושף כי בסיס העלילה הוא שקרי. אבל "המקוללים" של לוי תפורה כל כך בעדינות, הוא מחזיק כפפות מנתחים כשהוא משלב את הקטעים הבדויים והמשוחזרים שביים עם קטעי ארכיון אמיתיים. מכאן שהצפייה בסדרה, מעבר לכך שיכולה ללמד דבר או שניים על הדמויות המדוברות ועל סיפור חייהן הבלתי שגרתי, הופכת לבהולת-חרדה כמעט. חרדה על כך שכל הדיאלוג הזה הוא כל כך לא אמיתי, ומכאן שצריך לשים לב אליו פי שבעתיים, דווקא כדי לשמר את זיקוק האמת שבו.

דמותה של יונה וולך. שחזור נאמן למציאות

תהליך הצפייה ב"המקוללים" הוא די מורכב, כי הוא שונה מכל דבר שראינו אי פעם. אולי בזכות עבודתם המרשימה של השחקנים ("המשתתפים", כפי שהם מכונים ברולר הקרדיטים, שמתיימר אף הוא לשמר את השאלה, "קרה או לא קרה") שמגלמים את הדמויות הנערצות והבלתי פתורות של לוי באופן מופתי וחסר פשרות.

אלו מצולמים במצלמת "סופר 8", בדיוק כפי שהיה קורה לו היה מצלם אותם בשנות ה-70 וה-80. כל אותה העת לוי מתכתב עם קטעים, שירים והקלטות אותנטיים - בעריכה מרשימה, יש לציין. חלקם, למשל צילומיה של וולך על שער "מוניטין" לצד גבר עירום ותפילין, מוכרים לנו כרגעי תרבות מכוננים ושנויים במחלוקת. כך הרגעים המבוימים הופכים לחלק מהאמיתיים עד לכדי מקשה אחת, שדרכה קשה להבדיל בכלל מה אמיתי ומהו חגי לוי. ובשלב מסוים זה ממש לא משנה.

לוי עצמו מככב בסדרה כגיבור של ממש, בדמות הנושאת את שמו ומבוססת על חייו - בהתחלה, כאמור, כנער מבולבל שמחפש את דרכו בעולם, ולאחר שנים ספורות כבמאי חרוץ שעובד בערוץ היחידי שהיה אז בטלוויזיה שלנו, ומגלם את המראיין שיכול היה להיות: הסקרן. חסר הפשרות. החצוף אפילו. ובעיקר - זה שאינו מרפה מגיבוריו, גם כשהם טועים, מפשלים, מתעקשים או נכנעים לאמונות היוקדות של עצמם.

להאמין למקור, לצנוח אל הבדיה

כל הטקסטים שאומרים הדמויות "המקוללות" נאמרו או נכתבו על ידם במציאות. בסרטים דוקומנטריים למהדרין הציטטות של הדמויות מובאות בכיתוב על גבי המסך, דרך ניירות מודפסים או באמצעות ווייס-אובר חרישי וישן. אך כאן אלו קמות לחיים ואומרות את הדברים באינטונציה מותאמת למקור, ופתאום הדוקומנט הופך למוחשי, למציאותי - ועדיין, לאורך כל הזמן הזה, עומדת באוויר גם הסקפטיות הטבעית של צפייה בבדיה.

פנחס שדה. נביא זעם שנכנע לאמונותיו

מכאן שהעבודה הדוקומנטרית המוקפדת מעלה את השאלות החשובות שיש לשאול על אמנות, ואולי לפני כן, על האמנים שמאחוריה. האם הכישרון החזק ביותר הוא קללה או ברכה? האם הקללה תמיד מובילה לסוף שבור ורב-משמעות, כזה שייזכר בלבבות אנשים רבים שאינם משלמים את המחיר ששילם האמן עצמו? האם יש מקום בעולם לאדם שחי ויוצר רק מתוך קדושה עצמית הירואית? ושתופס את מעשה היצירה כלא פחות מחוויה רוחנית הנוגעת באלוהות גם אם סובביו נפגעים או מתאבדים בדרך? או שאולי, בעצם, זוהי הדרך היחידה, האותנטית, הנאמנה, ליצור ורק ליצור, בלי לתת חשבון לאף אחד פרט לגדולה הבלתי מעורערת של היצירה?

לצד כל אלו עולה מבין השורות והצילומים גם שאלת האין ברירה. האם לאנשים אלו, כמו שדה או וולך, שמייצגים, איש איש בדרכו, את האחר, השונה, המורד, נביא של זעם - לא היתה שום דרך אחרת לחיות, פרט לכתיבה העיקשת, בה נאחזו על מנת להמשיך ולהתקיים, ואפילו להצדיק, את קווי המתאר של עולמם המוזר.

"המקוללים". האם יש מקום בעולם לאדם שחי ויוצר מתוך קדושה עצמית?(צילום: שרק דה מאיו)

שני הפרקים הראשונים נושאים בחובם סצנות מעוררות מחשבה: שדה מתאר את החיים והיצירה כזהים, מתעמת בטיעונים שבורים-לוגית עם השאלות הנוגעות לנשים בחייו שבחרו להתאבד, מציב את האמנים כאנשים הצדיקים ביותר, וגם גוער בחיילים פוסט מלחמת ההתשה בנושא חשיבות הבנת מעשה המלחמה וכן מטיף נגד הנהנתנות המבעיתה והנבערת של התל אביביים בבתי הקפה.

וולך, בפרק המוקדש לה, מתארת את השירה כדת שיש לעבוד אותה, טוענת שפגשה באלוהים שקרא בשמה ונחשף בפניה, מספרת שהשירה, וכן החשיפה וההכרה,

מגנים עליה מלהיות מופקרת לכל רוח, מדברת בגילוי לב על בחירתה לא להביא ילדים לעולם על קבר אמה, וכן הופכת לרכה יותר ברגעי חסד נדירים בבית החולים בו גססה.

מעבר לכך שלוי מציף את המפגש הראשון, החזק והמזוהה כל כך, של אנשים צעירים עם יצירות אמנות נשגבות, וכן שככל הנראה היה מוכרח מתוך צורך קיומי-אישי, להפוך את הסדרה הזאת לבשר, מסך ודם, הוא עושה לנו שירות של ממש בהיכרות המחודשת והלא מחודשת עם מושאי הצילום שלו, וכן בשאלות שהוא מעלה, הנוגעות באמונה, בקפיטליזם ובזן - שנמצאים באמנות. וגם בקושי הנוראי, הקלישאתי והלא קלישאתי, שמלווה תמיד ואולי לנצח - את אופיים של אמנים טוטאליים.

ברגעים מעטים וולך ושדה מטיחים ביקורת בלוי, כשהוא לא מבין אותם עד הסוף, כשהוא לא מתמסר לאמנות שלו באופן גורף, כשהוא שואל שאלות "פשטניות" המבוססות על מוסר ועל היגיון, ובעיקר כשהוא שואף ליצור סדר בעולם שגובל תמיד במוות, בשגעת, בקיצון ובכאוס - ובו המעשה האמנותי, והוא בלבדו, נחשב לערכאה העליונה. רגעים אלו הם ללא ספק רגעי השיא בעלילה, והיה כדאי להרחיב בהם יותר.

אך המשל כאן הוא נקודת מבטו של לוי עצמו, כיוצר שלא מפחד להודות בכך שהוא מעריץ, כועס, סולח, מאוהב ומתחשבן עם היוצרים הללו מתוך פרספקטיבה של זמן - ממש כמו בני משפחה קרובים, שאיתם הוא לא מפסיק לנהל דיון בנוגע לדברים הכמוסים והחשובים ביותר. מכאן שנותר כמעט לקנא בו, שבדה לעצמו פגישות עם אייקוני תרבות חשובים ומתים, ושכנע אותנו שאם באמת פגישות אלו היו מתרחשות, כך, באינטימיות ובחריפות הזאת, הן היו לוקחות מקום בעולם.