"סירנו דה ברז'רק": הצגה שסומכת על הקהל
בזכות בימוי מצוין, צוות שחקנים מלוכד והומור מאופק, "סירנו דה ברז'רק" היא הצגה נוגעת ללב, אלגנטית ומבדרת - אבל במובן הטוב של המילה
שלוש דקות זה פחות או יותר הזמן שלוקח ל"סירנו דה ברז'רק" להשכיח ממך את מה שקורה מחוץ לבמה ולאולם התיאטרון. ההפקה החדשה של המחזה מאת אדמון רוסטאן בבימויו של גלעד קמחי, היא בדיוק מה שנדרש כדי להפוך ערב בתיאטרון לחגיגה: טקסט עברי - מעשה מחשבת פרי תרגומו המבריק של דורי פרנס.
שחקן-עילוי, בתפקיד שמגלה בו, למרבה הפלא, גוונים חדשים. להקת שחקנים פלסטלינה שהם חומר נפלא ביד היוצר - ובמאי שיודע היטב מה לעשות עם כל זה. אז מה עוד צריך? אולי רק קפה טוב וזול יותר במזנון.
קל מאוד לְבֲּמאי ליפול ברשתה של ארטילרית זיקוקי הדי-נור הכבדה שמטיח המחזאי בקהל מזה יותר ממאה שנה. קל, כיוון שהברקה יכולה בימינו להפוך בקלילות לעוד גֶג, לנונסנס בשקל, לדאחקה. אבל זה לא המקרה. במחזה של רוסטאן קיימת לא רק אחיזת עיניים - שטמונה בשנינויות המחורזות ובמקצב - אלא ישנה אמירה (גם אם מרופרפת) על אהבה ועל דעות קדומות, על קנקן ועל תוכן, על אף, ואף על פיהו. קמחי מערבב את כל אלה יחד, ומגיש במינונים מדויקים את זה וגם את זה. הבמאי, צוות היוצרים והשחקנים, מכוונים גבוה.
"סירנו דה ברז'רק" הוא מחזה לולייני במיטבו, ויחד עם זאת בהפקה הזו מתייחסים גם לצחוק ברצינות. כמו בכל קרקס שמכבד את עצמו, הבינו כל העושים במלאכה שמעשה לוליינות מצוין דורש איפוק - ובזה אולי טמון סוד הקסם המרכזי של ההצגה. כמעט לכל אורכה מצליחים הבמאי והשחקנים לדלג מעל פיתויי החנופה לקהל. הלהטוטים שנשארו בטלים בשישים, ובסופו של יום זו הצגה שסומכת על הצופים הבאים בשעריה.
הגוף הוא הטקסט
במרכז עלילת המחזה סירנו - לוחם בן גסקוניה עם נפש של משורר וחוטם של דב נמלים. הפרופיל אינו מחמיא - לא לדמות הכתובה ולא לשחקן הנושא את התותבת - אבל הניצוץ הקיים בשניהם, מסנוור. איתי טיראן נע בגמישות בין שחץ לשבירות ולמען האמת, מעולם לא נראה גברי יותר. הוא דוהר את המילים הכתובות במקצבים משתנים כמו מוזיקאי שמבצע פרטיטורה מורכבת במיוחד, וצולח אותה מבלי למצמץ. הוא דברן רהוט שמכיר ומבין טקסט על כל פסיקיו ופיסוקיו. בזכות התרגום של פרנס והביצוע של טיראן, הטקסט הופך לגוף והגוף הוא הטקסט.סירנו מאוהב עד כלות באחייניתו, רוקסן (כנרת לימוני בתפקיד מרכזי ראשון), אך נמנע מלהצהיר על כך מחשש שצדודיתו הלא מצודדת תוביל לדחייה על הסף של האיש והאף. כשרוקסן מתאהבת בכריסטיאן, צוֹעֶר יפה-תואר ועילג (עידו רוזנברג שמוסיף לדמות "הבלונדיני" גם ילדותיות משעשעת), סירנו מתנדב לכתוב לה בשמו מכתבי אהבה ושירים. התוכנית עובדת: כריסטיאן נותן למילותיו של סירנו פנים. מכתביו של סירנו כובשים את לב הנערה. ייקח לה זמן להבין, אבל בסופה של דרך, גם אם מאוחר, היא תגלה שהאהבה היתה מונחת לה מתחת לאף.
אם סוד הבימוי הוא בבחירות הנכונות, אפשר לומר שגלעד קמחי יודע סוד. הוא אגד סביבו קבוצת יוצרים מצוינת ולהקה נהדרת של שחקנים, וכן אפשר לכל אחד מהם להבליט את נקודות החוזק שלו. גם הבחירה בהידוק דמויות וחילופי ג'נדר - כלומר גברים בתפקידי נשים - היא פתרון מוצלח (בביצוע מחויך) לשבירת המונופול הגברי שבמחזה.
מדובר בקבוצה מלוכדת של שחקנים ובה, ממש כמו אצל לוחמי פלוגת הגאסקון: כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם. יניב ביטון בתפקיד האומנת, עושה לבכות מרוב צחוק ולא בפעם הראשונה. שמחה ברבירו בתפקיד השחקן מונפלרי, מפתיע ביכולות ווקאליות אופראיות שעד כה לא באו לכדי ביטוי. יואב לוי בתפקיד הרוזן דה גיש, הופך את הגיחוך לאמנות. דודו ניב בתפקיד ראגנו האופה בעל הנשמה היתרה, מצליח לדלג מעבר לדימוי הפתטי ולגעת ללב. יוסי צברי בתפקיד לינייר המשורר השיכור, שולף שוב את נעלי הסטפס מהארון (זה עבד בעבר, זה עובד גם פה).
גיל וינברג, בקווארטט תפקידים רב-מיני, מגיש גרוטסקה מודעת היטב לעצמה וצמד רגליים ארוכות ומעוררות קנאה. גלעד שמואלי גם הוא נע ונד בין מינים, תפקידים ומלבושים. אסף סולומון בתפקיד הקפיטן, מוכיח שאין דבר כזה תפקידים קטנים. סולומון, שחקן צעיר אבל בעל נוכחות דומיננטית, מצליח להפוך דמות משנית ולכאורה נטולת ברק, לכזו שמושכת תשומת לב ועין ועושה הרושם שהגיע זמנו לזהור תחת אור הפנסים.
בסופו של יום "סירנו דה ברז'רק" של תיאטרון הקאמרי היא מההפקות המוצלחות של העונה הנוכחית. זוהי הצגה שיש בה כל מה שצריך ועוד קצת, ובמילים אחרות הוכחה ניצחת לכך שבידור זו לא בהכרח מילה גסה.
שניים שהם אחד. "סירנו דה ברז'רק"
צילום: דניאל קמינסקי
מומלצים