ריצה עבורי היא כמו גלידה לילד / טור

מסתבר שאלו הם חייו של רץ למרחקים ארוכים. כמו מטוטלת הנעה בין פציעות המלוות בתחושה קשה לבין אופוריה שאחרי אימון מוצלח או לחילופין סיום מרתון.

יוגב רוביו(צילום: פרטי)

פעם כששאלו אותי מדוע החלטתי לרוץ מרתון, חשבתי וחשבתי אבל ממש לא הצלחתי לבוא עם תשובה טובה. לאחר מחשבה עמוקה הגעתי להסבר שהניח את דעתי. זה הולך ככה: רץ למרחקים ארוכים הוא כמו סוללה. אחרי ריצה, הרץ נטען באנרגיה שמחכה לרגע לפרוץ החוצה. למחרת הריצה, הסוללה כבר ריקה ומשוועת לאנרגיה חדשה. אפשר לקרוא לזה התמכרות, אפשר לקרוא לזה מחלה, מה שבטוח הוא שהדבר הזה הצליח לגרום לי לקום מוקדם מאוד מאוד בבוקר, לשגע את קרן אשתי עם העייפות בסופי השבוע ולשקוע יום יום במחשבות אודות המרתון המתקרב.

אני זוכר את הרגע שבו החלטתי לרוץ מרתון. עד אותו הרגע מעולם לא שקלתי ולא העליתי בדעתי לרוץ מרתון. מרתון זה לא בשבילי, מרתון זה בשביל יחידי סגולה פלאיים שבשבילם לרוץ 42 ק"מ זה טיול בפארק. בקיצור, אני זוכר שהיה קר ורצתי לכיוון הפארק לעוד ריצה שגרתית של 21 ק"מ (ומי שחושב שמרתון זה 21 ק"מ ועוד 21 ק"מ שילך לחפש את החברים שלו בחוג למתמטיקה). ואז פתאום, אני לא יודע איך, יצא לי מהפה המשפט "אני הולך לרוץ מרתון". מרוב שלא האמנתי לעצמי מצאתי את עצמי חוזר על המשפט הזה שוב ושוב. בסוף האמנתי.

מרתון תל אביב. 21 ועוד 21? ממש לא(צילום: יועד כהן)

כשהתחלתי להתאמן הבנתי שמבחינתי אפשר לחלק את השבוע לשניים. החלק הראשון מורכב מהימים שבת עד חמישי והחלק השני הוא יום שישי. יום שישי הגדול. כל השבוע אני בציפייה לקראת הריצה הארוכה של יום שישי. לפעמים נדמה לי שאנשים שחולפים מול דלת החדר שלי בעבודה, לא ממש מבינים על מה מהרהר שם כל כך הרבה זמן הבחור מאחורי השולחן. אם נסתכל על זה קצת אחרת, זה כמו ילד שמבטיחים לו גלידה אחרי הגן וכל היום המוח שלו עסוק רק בגלידה. אצלי הריצה היא הגלידה. לא משנה מה מזג האוויר בחוץ - קר, חם, גשם, ברד. אני על הגלידה שלי לא מוותר.

ככל שהמרתון מתקרב גיליתי על עצמי צדדים שלא הכרתי. כתבתי על הלוח במשרד באותיות גדולות "הכאב זמני - התהילה נצחית" (ותודה לאלון אולמן על המשפט הגאוני). תליתי על הקיר במשרד טיפים לריצת מרתון מוצלחת והשגתי כתבה מקסימה שכתב עפר שלח לפני עשר שנים על חוויותיו ממרתון פריז. לפני עשר שנים לרוץ את מרתון פריז נראה לי דמיוני. היום אני מדמיין את עצמי רץ שם.

בתקופה שלפני המרתון אני מוצא את עצמי שוקע לעתים תכופות במחשבות על הריצה. אחרי שאני מתעייף מהמחשבות (קשה לרוץ מרחק כזה ארוך גם במחשבה), אני מפנק את עצמי בתסריטי סיום למרתון. כאבא לילדים נורא חשוב לי שהילדים יחכו לי על קו הסיום. במחשבות שלי אני מדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום בגאווה ומתנפל על הילדים בנשיקות.

מרתון. פנטזיה על קו הסיום(צילום: gettyimages)

משום מה תמיד כשאני חושב על זה עומדות לי דמעות בעיניים. אולי זה קטע של אבא. מצד שני אולי אני סתם טיפוס רגשן.

לקראת המרתון החלטתי להשקיע וקניתי לעצמי שעון GPS. עד אז הייתי נעזר באפליקציה בטלפון המודדת זמן, מרחק וקצב. כשקניתי את השעון הרגשתי קצת כמו בטקס סיום טירונות. כמו עוד שלב שהסתיים בחיים, הרגשתי שעברתי משלב של טירון (שרץ עם אפליקציה בטלפון) לרץ מקצוען (שרץ עם שעון GPS). בינינו, זה ממש לא משנה עם מה אתה רץ, אבל לרגע אחד כשענדתי לראשונה את השעון על היד, הרגשתי משהו מיוחד.

מסתבר שהשעון הוא הרבה יותר מסתם שעון, הוא המדריך שלך לריצה לטוב ולרע. כאשר אתה לא עומד בתוכנית שקבעת, השעון שולח אליך צפצופים עצבניים של חוסר נחת מרמת הביצוע. אבל כשאתה עומד בתוכנית, אני נשבע לכם, הצפצופים נשמעים כמו נעימה של קליידרמן.

ככל שהאימונים מתקדמים ההתרגשות גוברת וממש חשוב לי שהתמונה שאבא שלי יצלם אותי חוצה את קו הסיום תהיה תמונה של רץ מלא גאווה, זקוף עם זרועות מורמות בתנועת ניצחון. בקיצור, לאחרונה אני מוצא את עצמי בזמן האימונים מתרגל את חציית קו הסיום. אני בוחר עץ מסוים שישמש כקו הסיום שלי, מוריד את הכובע, מסדר את השיער והכי חשוב מותח את הזרועות כלפי מעלה ומחייך חיוך גדול.

לפעמים, כמו במאי קפדן, אני לא כל כך מרוצה מהתוצאה ואז אני פוקד על עצמי לתרגל את חציית הקו שוב ושוב עד שהתוצאה מושלמת בעיניי. אז נכון, זה בסך הכל קו סיום דמיוני והמרחק באימון הוא לא מרחק של מרתון. אבל למרות זאת, אפשר כבר עכשיו לסמן וי קטן. אני לא יודע איך יסתיים המרתון וכמה קשה יהיה אבל לפחות דבר אחד בטוח (אולי). התמונה בסיום תהיה יפה.

טניסאי או סטנדאפיסט? נובאק ג'וקוביץ' בחיקוי אדיר

צפו: סל ניצחון בשנייה האחרונה. או שלא

צפו: ההצגה המקורית של דפו כשחקן טורונטו