פלדנקרייז: האיש שהעמיד את בן גוריון על הראש
הוא טיפל בכל צמרת השלטון של מדינת ישראל בשנות ה-50, היה בין המערביים הראשונים שזכו בחגורה שחורה בג'ודו - ופיתח שיטת תנועה ייחודית הנמצאת בשימוש עד היום. על הדרך של משה פלדנקרייז מלימודי הנדסת חשמל בסורבון לטיפול בכאבי הגב של דוד בן גוריון
ב-19 באוגוסט 1958 נערך במסגרת חגיגות העשור של ישראל חידון התנ"ך העולמי הראשון בירושלים. הזוכה בתחרות, עמוס חכם, שהיה פגוע בראשו ובידו, קיבל במתנה דירת שני חדרים מההסתדרות, וגם הטבה מיוחדת: כרטיס נסיעה חינם לכל החיים בכל קווי קואופרטיב אגד. ראש הממשלה באותה העת, דוד בן גוריון, שנודע בהערצתו את התנ"ך, היה הרוח החיה שמאחורי החידון.
בן גוריון לא הסתפק רק בסיוע כלכלי לחכם, אלא ביקש לטפל גם בנכותו. הוא לא קרא לרופאו האישי לשם כך אלא הזמין את משה פלדנקרייז, מטפלו האישי והאיש שלימד אותו לעמוד על הראש. פלדנקרייז לא נעתר בקלות לבקשתו של ראש הממשלה, ואמר לו: "אני עסוק, אינני סבור כי יש לי פנאי לקבלו". בן גוריון התעקש: "אין אתה מבין. זהו אדם גדול, הוא יהיה מפורסם. הוא יעשך מפורסם".
עוד על שיטת פלדנקרייז:
פלדנקרייז - שבאותה עת כבר היה בן חמישים וארבע, והתרגל לטפל בשרים, בשגרירים, במנצחי תזמורת, בשחקנים ובאנשי אקדמיה בכל רחבי העולם - לא התרגש. הוא השיב לראש הממשלה כי כבר יש לו תלמידים מפורסמים גם בלעדי עמוס חכם. אבל בן גוריון לא הרפה. לבסוף נפגשו שלושתם בביתו.
פלדנקרייז, אמנם דוקטור לפיזיקה אך חסר הכשרה רפואית רשמית, קבע בביטחון את האבחנה הפתולוגית בנוכחות ראש הממשלה, זכות השמורה על פי חוק לרופאים מוסמכים בלבד. הטיפול שהציע היה שונה בתכלית מהטיפול הרגיל שהוצע באותם ימים - הוא השכיב את מטופליו על מזרנים רכים וביקש מהם לבצע תנועות קטנות, לעתים בלתי מורגשות, שהִרפו את הגוף. את השיטה שהמציא הגדיר כ"התאמה מקסימלית של פעולות השכל, הרגש והשרירים" שבונה את השרירים "להיות חזקים ומותאמים לתפקידיהם", בלי מאמץ ובלי כוח.
כל צמרת השלטון של מדינת ישראל הייתה מטופלת אצל פלדנקרייז בשלהי שנות החמישים: נחום גולדמן (נשיא הקונגרס הציוני), מאיר ויסגל (נשיא מכון ויצמן), לוי אשכול (שר האוצר), פנחס ספיר (שר המסחר והתעשייה) ומשה דיין (הרמטכ"ל). הייתה לו מטרה ברורה ברשת שטווה סביב ראשי השלטון – לייסד מכון לאומי להכשרת מורים ורופאים שיפעלו על פי שיטתו.
באותה תקופה הוא פעל לבדו ולא רצה להכשיר תלמידים שיעזרו לו להפיץ את משנתו. אך עשרים שנים לאחר מכן, כשכבר נואש ממדינת ישראל, הוא דיבר בהתפעלות על"הגילדה של פלדנקרייז" שכבר כללה מאות מטפלים, רובם ככולם מארצות הברית. פלדנקרייז זכה לכבוד ולהערכה בכל העולם, ואולם עד יום מותו לא רווה נחת מכך שלא קיבל הכרה רשמית לפועלו בישראל.
בשירות ראש הממשלה
בשנת 1950, שמונה שנים בלבד לפני חידון התנ"ך שנזכר קודם, הוא עלה לארץ מאנגליה כמדען עלום שם, שעבד בצי הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, והתגייס לצה"ל כדי לפתח אמצעי לחימה חדשים. משה פרלמן ציין בספרו "דוד בן גוריון" כי בשנת 1951 סבל בן גוריון מהתקפים חזקים בגב התחתון (לומבָּגוֹ) ורותק למיטתו למשך ימים אחדים. למרות כאביו, בן גוריון לא התכוון לוותר על הביקור המתוכנן אצל נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בבית הלבן. לפגישה עם הנשיא האמריקני הגיע "הזקן" כשהוא נעזר במקלות הליכה.
"שנה או שנתיים לאחר מכן", סיפר בן גוריון, "בהיותי בשדה בוקר, שוב ריתק אותי למיטתי התקף לומבגו. העיתונים דיווחו על מיחושי, ויום אחד קיבלתי מכתב מאזרח ישראלי ושמו משה פלדנקרייז שטען כי יוכל לרפא אותי. הראיתי את המכתב לחברים רופאים והם דחו בבוז את הצעותיו והתייחסו אליו כאל נוכל". למרות הפתיחות המחשבתית של בן גוריון לרעיונות חדשים, הוא העדיף באותה עת להקשיב להמלצות רופאיו ואפילו לא השיב למכתבו של פלדנקרייז.
באותה תקופה, בנובמבר 1956 ערב מבצע "קדש", ביקר את בן גוריון בביתו פרופ' אהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל, בדיוק כשנתקף בגל נוסף של כאבי גב קשים. קציר "יעץ לו להיפגש עם חבר שלו, פיזיקאי ומומחה לג'ודו, שאמנם לא היה רופא אך היו לו רעיונות מקוריים בתחום רפואת העצמות". הפעם נעתר בן גוריון להצעה.
בהתאם לבקשת בן גוריון, הטיפולים שקיבל לא נחשפו לציבור. ייתכן כי היו נותרים בגדר סוד אלמלא פלט בן גוריון באחד הטיפולים כי "בתור ילד אפילו על הראש לא יכול היה לעמוד". פלדנקרייז, שמיזג בין גוף לנפש, נדרך לשמע ההערה. הוא חש כי אמנם סייע לראש הממשלה במשך חצי שנה של טיפולים, אך את "דימוי גוף של נעבעך (מסכן ביידיש)", לא הצליח לשנות בתודעתו.
כדי לעשות זאת הסתייע פלדנקרייז בפרשנותו הייחודית למושג "בריאות": "ההגדרה הראשונית שלי לאדם בריא הוא מישהו המסוגל לממש את חלומותיו הבלתי מוצהרים". הוא סבר כי לרוב בני האדם יש כוונות ותוכניות לארגן את עתידם בהיותם ילדים או מתבגרים, אך מסיבות שונות התוכניות האלה נזנחות במהלך החיים. אמנם החלומות הלא מוצהרים האלה מודחקים, אך יש בכוחם להוסיף ולאמלל את בעליהם, גם אם יש להם כל מה שהם רוצים.
בן גוריון היה דוגמה מובהקת לכך. בישראל הוא היה כמעט כול-יכול, אך הציקה לו העובדה שלא הצליח לממש את חלום ילדותו - לעמוד על הראש. לאור זאת, בראשית יולי 1957, החליט פלדנקרייז לשנות את תוכנית הטיפולים שהכין לראש הממשלה. קצת יותר מחודש לאחר מכן, בעיצומו של קיץ 1957, צפו אזרחי המדינה בהשתאות בתצלומים שבהם נראה ראש הממשלה שלהם עומד על ראשו בשפת ימה של הרצליה.
להבריא באמצעות הדמיון
משה פנחס פלדנקרייז נולד ב-6 במאי 1904 בעיירה סלַבוּטָה שבפולין. הוא גדל בבית גדול במרכז הכפר, למד מגיל צעיר ב"חדר" וחונך באווירה חסידית של מזרח אירופה.
כשהיה בן ארבע-עשרה החליט פלדנקרייז לעזוב את משפחתו ולעלות לארץ ישראל בגפו, ב-1919. באותם ימים התגורר פלדנקרייז באוהל ברחוב קלישר, על גבולה הצפוני של תל אביב. פלדנקרייז וחבריו יצרו את תל אביב יש מאין. "העבודה הייתה מפרכת", שחזר פלדנקרייז. "האוכל במסעדות העממיות היה לקוי בחסר, ומי חשב על מנוחה כש'החבריה' של החלוצים הייתה עליזה ובאוהלים שברחוב קלישר רבה השמחה".
ואולם השמחה לא שרתה זמן רב באוהלים של רחוב קלישר. העלייה הגוברת והתפשטותה של תל אביב צפונה הפכו את האווירה בעיר לנפיצה. הבריטים לא נטו להתערב בתגרות שהתפתחו בין יהודים לערבים. הבריטים אסרו על התושבים לשאת נשק חם, וזאת אחת הסיבות לכך שמנהיגי היישוב היהודי עודדו את המתיישבים היהודים לפתח את תרבות הגוף וללמוד את תורת ההגנה העצמית.
כבר בשנת 1920 פיקד זאב ז'בוטינסקי על אימונים פומביים שנערכו בירושלים לכ-200 חברי ארגון ההגנה. קבוצות נוספות ברחבי הארץ למדו קרב מגע ושימוש במקלות לצורך לחימה. פלדנקרייז ועוד 300 צעירים החלו ללמוד ג'יוג'יטסו "מאיזה בחור גרמני" שגר עמם באוהל. ג'יוג'יטסו, אמנות לחימה שפירושה המילולי הוא "אמנות עדינה", התפתחה במזרח הרחוק ועברה בסוף המאה התשע-עשרה לאירופה באמצעות מורים יפנים.
צעירים יהודים רבים יצאו להילחם ברחובות בשנות העשרים. גם פלדנקרייז וחבריו השתתפו בקרבות. התוצאות בשטח היו הרות אסון. כמחצית מהצעירים שיצאו להילחם מצאו את מותם בקרב - לא היה די בהכשרה המועטה בג'יוג'יטסו אל מול הסכינים והחרבות ששלפו הערבים. פלדנקרייז מתח ביקורת על חבריו שיצאו להילחם כשלא היו מאומנים די הצורך.
פלדנקרייז חשב מה לעשות כדי לשפר את רמת הלחימה של חבריו. הוא התבונן בתנועות הקרב והחליט שכדאי לאמן את הלוחמים רק בתנועת בסיס אחת ולפתח אותה. הוא הסביר את הלך מחשבתו לחבריו: "אם אני הולך להכות אותך עם סכין, מה תעשה? תרים את ידך למעלה? זוהי נקודה להתחיל ממנה. עכשיו, אאמן אותך עם התנועה הזו בלבד, עד שאתה, בלי לחשוב ובלי לדעת דבר, תגן על ראשך וצווארך". לאחר שאימן את חבריו בתנועת "ההגנה" הוסיף פלדנקרייז תנועת המשך שהייתה אמורה לפרוק את היריב מנשקו.
הפיקוד של "ההגנה" זיהה את הפוטנציאל הגלום בשיטתו, ופלדנקרייז קיבל תקציב כדי לאמן קבוצה של חברי הארגון במשך שלוש שנים. הוא שכר צלם ותיעד את התגובות הספונטניות של חברי הקבוצה לסוגי התקפה שונים. אחר כך הוא פיתח תנועות המשך מתאימות לכל תנועת הגנה ספונטנית.
חודשים אחדים לפני נסיעתו ללימודים בחו"ל קרתה לו תאונה, שעליה העיד פלדנקרייז ש"היא-היא שפעלה על מודעותי בדבר הצורך הדוחק לעשות משהו חדש". "בשנות העשרים לחיי", כתב בהקדמה לספרו "הנסתר שבגלוי", "שיחקתי כדורגל כמקשר שמאלי ואז פצעתי קשות את ברכי השמאלית. במשך חודשים אחדים לא יכולתי להלך באופן תקין".
בשביל אדם שחוסן גופו הוא סימן ההיכר העיקרי שלו, השכיבה במיטה וחוסר האונים שהתלווה אליה היו טראומתיים במיוחד. פלדנקרייז בחן את תנועת ברכו בדקדקנות רבה, ותרגל במחשבתו את "דימוי הגוף" החדש שלו כאדם בריא. האדם יכול לעבוד על גופו במשך חודשים, אך אם לא ישנה את תפיסתו היסודית לגבי גופו - לא יוכל להבריא. במשך חודשים ארוכים המשיכה ברכו החבושה לכאוב והרגל הבריאה נאלצה להתאמץ מעל לכוחותיה על מנת לשאת את גופו החסון ממקום למקום.
יום אחד, כשדידה ברחובות, החליק על כתם שמן ופגע בברכו הבריאה. "חששתי שבקרוב לא אוכל לעמוד זקוף כלל ואיאלץ להישאר במיטה. נרדמתי בלב כבד". כאשר התעורר באמצע הלילה ורצה ללכת לשירותים, גילה ש"זעזוע החבלה של הברך הטובה השפיע איכשהו לטובה על הרגל הפגועה". הרגל הפגועה הבריאה כבמטה קסם ונשאה את גופו. הוא הבין שבמצב של פציעה מוטב לעבוד במגע על הנקודה המקבילה בגוף ולהשלים בדמיון את הקשר למקום הפגיעה. תגלית זו הייתה אבן דרך משמעותית בחייו, ששינתה את התייחסותו לגוף ולרוח וקירבה אותו אל עולם הריפוי.
השלב הבא: ג'ודו
פלדנקרייז היה בן עשרים ושבע כשהגיע לפריז והתמקם בבית מלון קטן וצנוע. יום אחד, בספטמבר 1933, קיבל פלדנקרייז מידי השרת של המלון עיתון ספורט שבו צוין דבר קיומו של אירוע ג'ודו יוצא דופן. במודעה נאמר ששר הספורט היפני, פרופ'ג'יגוֹרוֹ קאנוֹ, ידגים תרגילי לחימה בג'ודו. כשהסתיימה ההדגמה הוקצה זמן לשאלות מהקהל. פלדנקרייז הרים את ידו, הציג את עצמו ושאל בצרפתית – "מה זה ג'ודו?". קאנו ענה לו: "השימוש האפקטיבי של הרוח על הגוף". מילותיו של קאנו שבו את לבו והציעו לו זווית הסתכלות חדשה על כל נושא הלחימה.
בסיום האירוע ניגש אל פלדנקרייז נציג מהמשלחת היפנית ואמר לו שפרופ' קאנו מזמין אותו לארוחת ערב. הם נכנסו לאולם בגודל של מגרש כדורסל. רצפת האולם הייתה מכוסה במזרנים, ובמרכזה ניצב שולחן נמוך. את האוכל הגישו שני לוחמי ג'ודו בעלי חגורה שחורה.
לאחר שיחה קצרה פתח קאנו את ספרו של פלדנקרייז והצביע על התנועות שהדגימו כיצד לפרוק סכין מידו של היריב. קאנו אמר לו שהוא מכיר תרגילים שנועדו לפרוק את היריב מנשקו, אך מעולם לא נתקל בתרגיל כזה. קאנו הורה לאחד מלוחמיו להחזיק סכין בידו וביקש מפלדנקרייז לפרוק אותו מנשקו. פלדנקרייז נענה לאתגר והצליח לפרוק את הלוחם מנשקו. קאנו המשיך לדפדף בספר המצולם, וכשהגיע לתמונות המדגימות כיצד לבצע את "אחיזת החנק" של פלדנקרייז אמר: "זה מאוד מעניין, אבל מה שאתה מראה כאן אינו נכון".
פלדנקרייז היה בטוח בעצמו, והשיב בנינוחות שאף אחד לא מסוגל להשתחרר מאחיזת החנק הזאת. קאנו ביקש שידגים עליו את התרגיל. פלדנקרייז הצעיר והחסון חשב: "אדם כל כך זקן. אני חייב להיות איתו עדין". ואולם בתוך שבריר שנייה הוא מצא עצמו מוטל על המזרן כשהוא רואה "שחור בעיניים".
כעבור שלושה ימים הוזמן לפגישה נוספת עם קאנו. שר הספורט היפני ניגש לעניין: "תראה, אני חושב שאתה האדם שיצליח להביא את הג'ודו לאירופה. ניסינו בעבר שלוש או ארבע פעמים ונכשלנו". הסטודנט להנדסת חשמל ומכניקה ענה בלי להתבלבל שאין לו זמן ללמוד ג'ודו. קאנו הבטיח לו שישלחו לו מומחה מיפן שילמד אותו ג'ודו, והשגריר היפני בצרפת ידאג לכל צרכיו.
אחרי אימונים מפרכים קיבל פלדנקרייז חגורה שחורה, בין המערביים הראשונים שזכו לכך בעולם. פלדנקרייז נעשה מומחה לג'ודו. הוא קיבל חגורה שחורה מדרגה דאן 2 (עוד הישג נדיר לאדם מערבי באותם ימים), הקים את בית הספר הראשון לג'ודו בפריז, נמנה עם חברי מועצת הג'ודו האירופית ופרסם ספר חדש בנושא.
תובנות טיפוליות ראשונות
לקראת סוף העשור שבו שהה בעיר האורות, קנה לו פלדנקרייז שם בהדרגה. הוא עסק במחקרים האקדמיים המתקדמים ביותר בעולם, הקים את מועדון הג'ודו הראשון בצרפת וחבר לאליטה הצרפתית. וכך אולי היו נמשכים חייו אלמלא שעטו הגרמנים לתוך אירופה, כבשו מדינה אחרי מדינה וסגרו גם על צרפת. פלדנקרייז ערך את ההכנות הדרושות לבריחה והצטייד במכתבי המלצה ממוריו. ערב הפלישה הגרמנית לצרפת ב-1940, הוא נמלט לבריטניה, והוא בן שלושים ושש.
למרות המלחמה, הוא פתח קורס ללימוד ג'ודו גם בסקוטלנד. אחד המשתתפים היה מפקד מחלקה בגדוד "משמר הבית" (Home Guard), שביקש מפלדנקרייז ללמד את חייליו ג'ודו והגנה עצמית. פלדנקרייז בנה תוכנית אימונים קצרה שהותאמה במיוחד למחלקה צבאית והתבססה על אחיזת החנק המפורסמת שלו. האימונים זכו להצלחה רבה, ופלדנקרייז התבקש לאמן את כל המחלקות בגדוד.
העבודה על הסיפונים החלקלקים של הצוללות עוררה שוב את הפציעה בברך, שהתנפחה והכאיבה לו. הוא התאמץ לרפא את הכאבים בעצמו, אך לבסוף הידרדר המצב עד כדי כך עד שהתקשה ללכת. הוא נסע לגלזגו כדי להיפגש עם מומחה ברכיים, וזה הציע לנתח אותו. הרופא הסביר שייתכן שלאחר הניתוח לא יוכל עוד לכופף את הברך. פלדנקרייז השיב שאם כך, הוא מעדיף להימנע מהניתוח.
איום הניתוח גרם לפלדנקרייז למקד את כל תשומת לבו בהחלמתו. "עבדתי על עצמי והבראתי את ברכיי", סיפר, והוסיף: "קראתי על מבנה הגוף ובדרך זו פתרתי את בעיותיי". בפועל, כמובן, תהליך הריפוי היה מורכב ומפותל הרבה יותר, ודמה לתהליך של בילוש. "אני נחשב בעיניי מסתכל מעולה", העיד על עצמו, "אך לא עוד בדרגתו של שרלוק הולמס".
בראשית תהליך ההתבוננות הוא גילה שגם במצב שכיבה גופו מתוח ולא רפוי. במקום התנועות המוגזמות של הג'ודו, הוא החל להניח את ברכו, בשכיבה, בתנועות קלות ועדינות, עד קצה גבול הכאב. הוא גילה שהתנועות העדינות גורמות, לאט לאט, למצב הרפיה כללי של הגוף. הוא הרגיש נינוח יותר, הגירויים על מערכת העצבים הופחתו למינימום במצב שכיבה, והגוף היה נכון ללמוד משהו חדש. פלדנקרייז היה משוכנע שהוא יכול להשיב לברכו את היכולת ללכת נכון, ולשם כך שב
פלדנקרייז והעלה בדמיונו את תמונת הגוף הבריא וסרק אותו לאט לאט עד שגילה את מקום החסימה. זה לא היה תהליך פשוט, אלא תהליך של ניסוי וטעייה, שכלל הצלחות אך גם מפחי נפש.
פלדנקרייז גילה עולם חדש ומסעיר שדרש ממנו מחקר עיוני ומעשי על כל תחומי החיים האנושים. לדידו, כל דבר היה מושא למחקר: מקור החרדה, יחסי מין ובעיות של אין-אונות, יציבה ותנועה של ילדים, תורות המזרח ורוחניוּת, אמנות ותהליכי למידה. עם תום מלחמת העולם השנייה הוא החליט לעזוב את משרתו במפקדת הצי הבריטי ולעקור ללונדון כדי להתרכז במחקריו החדשים. הוא קרא מחקרים רבים, ובהם אלה של דרווין, פבלוב ופרויד, ובאותן שנים העלה על הכתב את רעיונותיו בתחום התנועה והניח יסודות לשיטתו.
ממדען בשירות צה"ל למורה ומטפל
כשעלה לארץ בשלהי 1950 היה פלדנקרייז אישיות עלומה למדי בקרב הציבור הישראלי. למרות זאת, היו שהבינו כי אין מדובר בעוד עולה חדש. אחרי הכול, לא כל יום עולה לארץ מדען שעבד בימייה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה ואף פיתח אמצעי הגנה לצוללות. פלדנקרייז גויס לצבא והחל לפתח רקטות במעבדות של חיל המדע בחיפה.
יום אחד, בעת שנסע באוטובוס לביתו בטבעון, שם התגורר "עם חברה צעירה ונחמדה", הוא פגש את אלי ויטקובר-פרידמן, מורה צעירה להתעמלות. כעבור כמה ימים היא ביקשה ממנו להציג את גישתו הייחודית לתנועה לפני קבוצה קטנה של מורים להתעמלות, שאותם לימדה בסמינר המורים בחיפה.
פלדנקרייז ביקש מהמורים להתעמלות, שעיקר עיסוקם באותה עת היה פיתוח אימוני כושר וכוח, לשכב על מזרנים ולבצע תנועות קטנות ועדינות בגופם. בתחילת השיעור הוא ביקש מתלמידיו לשים לב אילו איברים נוגעים במזרן ואילו לא. לאחר מכן הוא ביקש שיבצעו תרגילים פשוטים - הרמת הברך למעלה ולמטה, סיבוב מפרקי האגן או מתיחת היד והרגל כלפי חוץ. "כשלושים תנועות אטיות, קלות ומוגבלות", הסביר פלדנקרייז את העיקרון המנחה בשיטתו, "מספיקות בשביל לשנות את הטונוס היסודי של השרירים, כלומר, את דרגת התכווצותם לפני הפעלתם הרצונית".
הוא נהג לברר עם תלמידיו: "היכן ההדפסה חזקה יותר? איזה חלק מגופכם לא נגע ברצפה?". מטרתו הייתה להוכיח לתלמידיו כי אזורים שבהתחלת השיעור לא נגעו במזרן החלו להתרפות עד שכל הגוף הונח במלואו על המזרן.
ההצלחה הייתה גדולה, ומורים נוספים הצטרפו לשיעוריו. פלדנקרייז פתח קורס נוסף בתל אביב. בשנת 1954, כשהגיע לגיל חמישים, הודיע לממונים עליו שהחליט "לעזוב את משרתו הממשלתית ולהקדיש את כל חייו לגיבוש רעיונותיו בתחום התנועה". פלדנקרייז שב לתל אביב, שם התגורר עם אמו ואחיו, ברוך, ברחוב נחמני.
פלדנקרייז הלך לעולמו ב-1 ביולי 1984. אחותו, מלכה, ששהתה בארצות הברית ערב מותו, ביקשה מבנה לשמר את גופתו עד שתחזור. האחיין הניח את הגופה על הרצפה ושם עליה קרח יבש. הוא צלצל לחברתו הטובה של פלדנקרייז, נועה אשכול (בתו של לוי אשכול), והיא מיהרה לבקרו בפעם האחרונה: "הוא היה נורא יפה. הייתי אתו כל הלילה. שכבתי על הרצפה לידו וככה נפרדתי ממנו".
אשכול, שעוד בחייו ניסתה לדאוג שפלדנקרייז יקבל פרס הוקרה ממדינת ישראל על מפעל חייו, הצטערה כשכשלה במשימה. "בדרכו הילדותית הוא נורא רצה כבוד", היא סיפרה. "הכנתי תיק, ניסיתי להגיש אותו לפרס ישראל, אבל אמרו לי שאין בשבילו רובריקה מתאימה. הוא הפך מפורסם בכל העולם, וכאן לא מצאו לו משבצת".
הפרק המלא בספר "הישראלים שביקשו לרפא את העולם" מאת משה כהן גיל, הוצאת כתר
לפנייה לכתב/ת 
