מורה ללא מורא

להיות נאמן לשליחות / עובד צור, מורה לאזרחות בבית ספר "בליך" ברמת גן

החינוך בנוי על שני עמודי יסוד: על השקפת עולם ועל דוגמה אישית. השקפת עולם היא יסוד פעילותו של האדם, היא ההלכה שתביא למעשה. כל מחנך מביא אל הכיתה את השקפת עולמו. בחינוך הממלכתי-דתי, בישיבות ובבתי האולפנה מיושם עיקרון זה באופן מעורר השתאות. שם לא עולה השאלה אם מותר למורה או שמא אסור לו להביע את דעתו בכל סוגיה שימצא לנכון. הרב המחנך יודע את המוטל עליו, והוא פורש בפני תלמידיו את השקפת עולמו ללא מורא וללא היסוס. הוא מציג בפני תלמידיו יום יום את הנכון והשגוי על פי דעתו. פירותיו של תהליך חינוכי זה ברורים ובאים לידי ביטוי יום יום בציבוריות הישראלית.

ערב ההתנתקות נטלו חלק במאבק הפוליטי אלפי בני נוער דתיים. הם אורגנו על ידי מחנכיהם ומהם שאבו את הידיעה וכמובן גם את הדעה. ערב הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין, שאגו אלפים מהם "בדם ואש את רבין נגרש". את הפירות הבאושים של החינוך הזה משלמת החברה הישראלית יום יום במעשי הפשע של הפרחחים המכונים "תג מחיר". מאיזה מעיין שאבו צעירים אלה את שנאתם? מי לימד אותם שמותר לעקור עצים של שכנים ולהשחית רכוש של מי ששונה מהם? שם, ללא "איזון" של מפגש עם דעות אחרות, מתחולל תהליך חינוכי, ואנו חווים את הטוב והרע שבו.

האם מותר למורה להביע דעה? דיון בעקבות פיטורי המורה אדם ורטה (צילום: אפי שריר, "ידיעות אחרונות")

מחאת התלמידים בקריית טבעון (צילום: אבישג שאר-ישוב)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בייבי בום, ולזקנים - כלום / יוסף פריצקי

דברו איתם על המוות / יערית ריבק

ח"כ איילת שקד קראה בשבוע האחרון לפטר את המורה אדם ורטה משום שהוא, לפי דעתה, "דורך על ערכי המדינה". לו היו בודקים את המחנכים הצומחים בערוגות של המפלגה שאליה היא משתייכת, על פי דעותיהם המובעות בפני תלמידיהם, הייתה נשארת עם מעט מהם. מחנכיה עלולים להביא קץ למפעל הציוני. הם יביאו, חלילה, למדינה דו-לאומית והם מהווים סכנה לעצם קיומה של המדינה היהודית היחידה שיש לנו. מי יציל את המדינה מציפורני אוהביה? מהיכן יש לה את עזות המצח לחשוב שכל החושב אחרת ממנה ראוי לפיטורים? למה מותר לרבנים מבית מדרשה לחנך לארץ ישראל השלמה ולאחרים אסור להסביר שעדיפה חלוקת הארץ? מדוע מותר לחנך את התלמידים על ברכי האמונה, שאלוהים ברא את האדם ואסור להציג את האמונה שהאדם ברא את אלוהים. שתי הדעות לגיטימיות אך לשיטתה של שקד רק אחת.

לפי דעתה, "בית הספר צריך להיות נקי מכל דיון פוליטי. את תפישת עולמם הפוליטית ירכשו הנערים והנערות במהלך חייהם. צריך לתת להם לחוות ולהתעצב בדרכם ולא לכפות עליהם דעה מפורשת" ("ידיעות אחרונות", 21 בינואר). ממש משנה חינוכית בנויה לתלפיות. היא נכונה רק כאשר הדבר מתאים להשקפת עולמה. בחינוך המכונה "ממלכתי" נאסר על המחנך מה שמותר לעמיתו בחינוך הממלכתי- דתי. אסור לו להביא בפני תלמידיו את השקפת עולמו. הוא מתבקש ללמד ולא לחנך. כאילו הפרדה כזאת בכלל אפשרית.

מבקשים מהמחנך להיות אנמי, חסר צבע. בבחינת להכריח את הזקנה לעבור את הכביש. בבתי הספר החילוניים מלמדים מורים דתיים ואפילו אפשר שדתיים ינהלו אותם, אולם חילוני המבקש ללמד בבית ספר דתי נדרש לחבוש כיפה למרות שמנהג זה נוגד את השקפת עולמו.

משרד החינוך יצא במסע פרסום תחת הכותרת "עוברים ללמידה משמעותית". למידה משמעותית פירושה חיבור בין החומר הנלמד למציאות חייו של התלמיד. למרות המהומה שפרצה סביב ההתבטאות של המורה מטבעון, יש לקרוא למחנכים ובעיקר למורים לאזרחות, לגלות אומץ לב ציבורי, להיות נאמנים לשליחותם ולהביע את דעתם. לחנך לטוב ולראוי בעיניהם. להציג בפני התלמידים סוגיות ערכיות שנויות במחלוקת ולא להסס להביע את דעתם. תלמידינו חכמים ויודעים להבחין בין הראוי לשגוי. צריך רק לעזור להם.

אל תנצלו סמכות / ליאת נוקד-וינדר, מורה ומחנכת

בבית הספר שבו למדתי כולם חשבו אותו הדבר. כולם היו ימניים, כולם האמינו בארץ ישראל השלמה, כולם האמינו ש"אין עם מי לדבר", וכולם תמכו בהתנחלויות ובמאחזים. כך לפחות הציגו זאת. שורות המורים התיישרו מול הלך המחשבה החינוכי שאותו רצו להעביר וחופש הביקורת והמחשבה הוגבל מראש על-ידי האידאולוגיה. אוטובוסים היו יוצאים מתנועת הנוער להפגנות ימין, וכולם היו חדורי תחושת שליחות קדושה שזר לא יבין.

בבית, מאידך, שמעתי דעות הפוכות. לא פעם נאמר לי שמתן כבוד לערבים הוא ערך חשוב מאוד, שרובם רק רוצים לחיות בשקט, שמלחמות הן דבר נורא, גם אם הן מתועדות בהיסטוריה כ"ניצחון", ושלא חייבים להנהן אחרי דבר התורה בבית כנסת, שלרוב החביאו בתוכו איזה מסר ימני שהוצא בדברים פתלתלות מפרשת השבוע.

תלמידים בקריית טבעון הפגינו נגד פיטוריו של המורה אדם ורטה (צילום: אבישג שאר-ישוב)

אודה ואתוודה, חינוך כלאיים זה גרם לכך שדעתי הפוליטית אינה מוחלטת ואינה נאמרת בשליפת אצבע בהבעת תוכחה וצדקנות. להיפך, כאשר מחשבה עולה במוחי - מיד עולה היפוכה ומנסה לשכנע. לא רכשתי אידאולוגיה פוליטית דטרמיניסטית אבל אני רוצה להאמין שרכשתי ענווה מחשבתית מסוימת. נוכחתי לדעת שתמיד יש שני צדדים למטבע ולא הכול מוחלט. שינוי דעה אינו מעיד בהכרח על חוסר יציבות, אלא לעיתים על התפתחות, על חירות מחשבתית, על בדיקה עצמית.

אני חייבת לומר שאת מתודות החינוך הימני ראיתי גם בצד הנגדי. משקיעים זמן במפגשים פלורליסטים וחשובים של ערבים ויהודים, אך לא מוצאים זמן למפגשים כאלה עם מתנחלים. ולא אחת, דעה מדינית שמאלית כרוכה בנושאים שונים שלא בהכרח משיקים: סוציאליזם, בדואים בנגב ומבקשי מקלט מאפריקה.

לימים נהייתי מורה לאזרחות. תלמידיי שאלו אותי לא פעם: "נו, אז מה את חושבת?". חלק מזה היה הרמה להנחתת ויכוח מעורר, וחלק מתוך תהייה אמיתית. תשובתי הייתה כה ארוכה עד שרבים מהם היו מנמיכים עיניהם לעבר הטלפון הנייד המוחבא מתחת לשולחן לבדוק עוד כמה זמן נותר עד לצלצול. הם רצו לשמוע דעה ברורה, לדעת מה הפתק בקלפי, לראות אש בעיניים.

נכון, אי אפשר לנהל משא מתן עם כזו מורכבות וחוסר החלטיות אידאולוגית. כשיושבים ליד שולחן הדיונים, צריך לדעת במה אתה מאמין - כן או לא, שחור או לבן. אולם, רוב רובם של התלמידים לא יישבו בוועדת החוץ והביטחון, אלא יביעו את דעותיהם בעיקר בשיחות סלון, בפייסבוק או בטוקבקים ושם מותר ואולי אף רצוי לא להיות זחוח ובטוח שהאמת בצדך.

אני מקווה שהם יגדלו להיות מבוגרים חושבים ומתפתחים, שלא יתאהבו באידאולוגיה של עצמם, ושלא יחזיקו בה בשל חסד נעוריה, אלא בזכות מחשבה חיה ובועטת. ואני מאמינה שהבעה מסודרת ומאוזנת של דעות פוליטיות תפתח דור עם מורכבות מחשבתית וביקורתית, שאולי יאופיין בפחות תופעות קיצוניות כמו יידויי אבנים מגבעות השומרון או הפגנות על הגדר בבילעין.

אם מורה דוגל בצורה החלטית בצד זה או אחר - מותר לו להביע את עמדותיו הפוליטיות, בניגוד לאגדות האורבניות הרווחות. ויחד עם זאת, יש לשאול אם כל דעה לגיטימית, ומהו הביטוי בשטח של זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה. מול תלמידים, מורה ממוצע יודע שעליו להגיב במתינות נוכח דעות מוקצנות שייתכן שהוא סולד מהן אישית, בין אם מדובר בהשוואת חיילי צה"ל לנאצים, או קריאה לסילוק כל הערבים. שכן בתור "המבוגר האחראי" בכיתה, עליו להתמודד עם מגוון דעות, להציע חלופות לדרכי מחשבה ולא לסתום פיות.

אך אותו מבוגר העומד מול כיתה, צריך לדעת שהוא עצמו מצוי בעמדת כוח והשפעה, שלתלמיד בכיתה אין, ואם המורה בוחר להביע דעה הקיצונית לתקופתה ללא כל איזון, הוא עלול לנצל לרעה את סמכותו על מוחות צעירים בשלבי התפתחותם, ולגייס מאמינים לתורתו. המנדט של המורה, בין השאר, זה לתת כלים ביקורתיים למחשבה עצמאית ומאוזנת, ולא להפוך לגורו. לכל דבר זמן ועת תחת השמיים, ולרוב - גם מקום.