עקף בסיבוב: הקאמבק הענק של חיים משה
איך הפך חיים משה - כן, ההוא מפעם - לאחד הזמרים המצליחים ביותר בז'אנר המזרחי של 2014? אבי שושן על התופעה המרתקת בתרבות הישראלית בכלל, ובז'אנר המזרחי בפרט. וגם: התזמורות האנדלוסיות עושות חיל
בואו נדבר במספרים: ביום חמישי האחרון עלה חיים משה בפעם ה-16 ב-3 השנים האחרונות על במת רדינג 3 שבנמל תל-אביב מול 550 המבלים שהגיעו לצפות במופע "אהבנו". בממוצע מופיע שם משה כל חודשיים וחצי כשסה"כ 8,800 אנשים הגיעו לצפות בו עד כה. לצורך השוואה, זה בערך כמו 3 פעמים וקצת בהיכל התרבות בתל-אביב, או פעמיים וחצי קיסריה, או פעם וקצת נוקיה. כמות כתבות מגזין חושפניות, שערים בעיתונים, פרסומות בטלוויזיה, מודעות ענק בעיתון: 0.
עוד על מוזיקה מזרחית בערוץ המוזיקה של ynet:
בשנה הבאה יחגוג משה יום הולדת 60. הילדים כבר גדולים - עכשיו הוא ממתין שהם יביאו לו נכדים. הוא שומר על כושר, מקפיד על הופעה נאה ועדיין לא מוותר על כוסית השיבאס. יום לפני הופעה אסור לדבר איתו. הוא לא מתעורר לפני השעה שתיים וכל מי שמכיר אותו יודע עד כמה הוא חרד בעיקר לפרטיותו - ולכן משתדל להימנע מראיונות ומסרב להצעות מתוכניות ריאליטי למינהן.
משה הוא תושב שכונת מורשה הוותיקה שברמת השרון, שם הוא מרגיש בבית לצד שיחי הגת והחברים הקרובים שצמודים אליו עוד מהימים בהם אשר ראובני, האמרגן הכל יכול של הז'אנר בזמנו, החתים אותו לצד זוהר ארגוב. מתרגש בכל פעם שהוא שומע את צמד המילים "סולד אאוט", ועדיין מתקשה להאמין איך זה קרה שהקהל גילה אותו פתאום מחדש אחרי שנים קשות בהן התקיים כמעט רק מתמלוגים ומהופעות כניסה לחופה עם "נשבע".
אין אף אומן מהז'אנר המזרחי, מלבד אייל גולן, שמצליח בהופעות פתוחות שעומדות למבחן הכרטיסים כמו חיים משה. כן, חיים משה. קחו כל שם של זמר שאתם חושבים עליו, עומר אדם, דודו רהרון, משה פרץ, קובי פרץ, ליאור נרקיס - ועדיין, מי שמצליח להוציא את הקהל מהבית כבר שלוש שנים, מפה לאוזן, הוא דווקא חיים משה. מי היה מאמין.
"נשבע", "כל נדריי", "הקולות של פיראוס", "התמונות שבאלבום", "אהבנו", "איך שבאת", "תן לזמן ללכת", "עיישה", "לינדה", "היא לא יודעת", "עד סוף העולם", "תני לי", "עיניך החומות", "על סף דלתך", "סלחי לי" - הם הבולטים שבלהיטיו. זמר מהדור של פעם. מקפיד על המילה, נאבק על הלחן ומתעקש על הגייה נכונה. שחקן נשמה שאחרי פרשיות הרימונים בחר להסתגר בביתו אך מכיר מצוין את הדרך לנמל תל-אביב.
הסיפור של חיים משה מוכיח עד כמה חמקמקה היא ההצלחה. "הוא קבור" נוהגים פה לומר על זמר שירד מגדולתו והביקוש לו חלף. משה מוכיח שזה נכון רק כשבנאדם נטמן מתחת לאדמה. עד אז, כל האופציות על השולחן. לא לוותר, לא להרים ידיים, לא לשקוע בדיכאונות, לא ליפול לתהומות. להרים את הראש, להמשיך להקליט ולקוות לטוב. אם זה קרה לו, הוא שהקריירה שלו קיבלה יותר ריקושטים והספדים מכמעט כל זמר אחר, אז זה יכול לקרות לכל אחד.
צריך ללכת למופע של חיים משה כדי להבין את התופעה. בחצי השעה הראשונה כולם עדיין ישובים סביב שולחנות עמוסי מזאטים. בשעה השנייה כולם כבר עומדים על הרגליים, חלק על הכיסאות וכמה על הכתפיים. מזרח ומערב בערב אחד. במשפט אחד - קלאסיקה של חאפלה. הצעירים באולם כבר חצו את גיל 30, לצידם לא מעט בני 60 ואפילו 70 שבאו לעשות כבוד לאדם אחד שמסתכל עליהם, מחייך, אולי גם דומע - ושר להם בחזרה עוד שיר ישן שלו: "תודה".
פריחתה של הזריחה
אם כבר מדברים על תופעה אז שימו לב מה קורה בתזמורות האנדלוסיות של אשדוד ואשקלון שמצליחות להביא כמעט מדי שבוע מאות צופים להופעות של כל אחת מהן בהיכלי התרבות בארץ. השנה התמקדו באשקלון במוזיקה הערבית השורשית עם הופעות של נסרין קדרי וזיו יחזקאל בעוד שזו של אשדוד הצליחה לעשות את הבלתי יאמן וגרמה לריימונד אבוקסיס, אגדת המוזיקה המרוקאית ואייקון תרבותי לבני עדה זו, לחזור לבמות ולהופיע עם תזמורת ענקית וללא פלייבק, במסגרת מופע מחווה במיוחד עבורה.
במופע של אשקלון לא התאפשר לי להיות אבל השבוע הגעתי למופע של אשדוד וזכיתי, כן זכיתי, לחוויה תרבותית יוצאת דופן בזכות אישה מדהימה ויפהפייה שהצליחה במשך שעה וחצי לרתק את הקהל עם מוזיקה מבית אבא, בדיחות בערבית כמו בבית הסבא - וקול אחד שהוא מתנה מזה שם למעלה.
