שארל אזנבור: "לא רוצה לחיות ליד החיים"
איש פשוט עם צחוק מדבק הוא שארל אזנבור. תיכף בן 90 ולא עוצר לרגע: כותב, מופיע, מוציא שני ספרים במקביל ובקרוב יגיע שוב להופעה בישראל. "אמרו שאני מכוער, שאין לי קול, שאני זמר גרוע וכותב בינוני - אבל הקהל בחר בי", הוא מספר בראיון מיוחד בביתו שבשווייץ. על הקשר ליהודים הוא אומר: "סבלנו מאסונות דומים"
המונית מטפסת במעלה הגבעה. בדרך סלולה חלקית, שתחילתה באגם ז'נבה, אנחנו חולפים על פני בתים צמודי קרקע. כפר סן סולפיס, שבפאתי העיר לוזאן, נח צהריים תחת שמש חורפית נדירה לתקופה זו של השנה. על תיבת הדואר הכפולה לא כתוב שמו. השער הלבן פשוט ונקי - ונפתח בלי התראה מוקדמת. "מחכים לך", אומר הנהג.
מצדו השני של השער בחור צעיר, בג'ינס ורגליים יחפות. זהו בנו, ניקולא. שתי הכלבות שלמרגלותיו מרחרחות, כדרכם של כלבים, את הבא להפריע את שגרת היום. בית פשוט. נקי מחפצים מיותרים. חלונות גדולים שופכים אור חמים על המבואה. "הוא מחכה לך", אומר הבן. שני צעדים. דלת עץ לבנה. סיבוב מפתח. מדרגות לולייניות שמובילות מטה אל חדר עבודה שנראה בתחילה ריק. "אני לא מבין למה זה לא עובד", אומר מישהו מאחורי צג מחשב גדול בקול טרוד, צרוד ומוכר. "שלום, מר אזנבור", אני אומרת. הוא קם, מסיר את המשקפיים ומחייך. "הו, שלום לך. הגעת. בואי כנסי. אני חייב לפתור כאן משהו קטן. הדרך עברה בשלום?".
-wa.jpg "גדול השאנסיונרים. שארל אזנבור (צילום: ירון ברנר)")
הבעיה נפתרה. הפנים מתרככות. "עכשיו רק צריך למצוא את האוזניים שלי", אומר אזנבור ומתכוון למכשיר השמיעה. "נו, כן. השמיעה כבר לא כל כך טובה. אין לי במה להתבייש וזו טיפשות להסתיר". שארל אזנבור, אולי גדול השנסיונרים החיים, מעולם לא הסתיר את חולשותיו. למען האמת, כמעט תמיד היה ראשון להודות בהן. גם כיום, ארבעה חודשים לפני יום הולדתו התשעים, הוא שומר כתמיד על הומור עצמי. "חבר שלי, שהיה סולן בקומפניון דה לה שנסון, מבוגר ממני בחודש וחצי. אני קורא לו: 'הזקן'. בגילי חודש וחצי יכול לעשות את כל ההבדל". הוא צוחק בקול. צחוק מדבק. מצב הרוח טוב.
בנובמבר האחרון ביקר בישראל. מופע חד פעמי בהיכל נוקיה שכל הכרטיסים אליו נמכרו תוך ימים ספורים. זו היתה הצלחה אדירה. במשך שעתיים עמד על הבמה, לא עצר לרגע ולו ללגימת מים. הקהל לא נתן לו לרדת. גם כשאורות האולם נדלקו נשאר הקהל עומד על רגליו דקות ארוכות. אזנבור חרג ממנהגו וחזר לבמה לשורת הדרנים. "זה כמעט לא קורה", אומר בנו.
יותר משמונה עשורים על הבמה והבערה עדיין שם, גם היצר והרעב. "לא ביקרתי אצלכם שנים ארוכות וזו היתה הפתעה נהדרת. הצלחתם לשמר את השמחה היהודית. זה מאוד מזכיר אותנו, הארמנים". אזנבור נולד במאי 1924 בפריז, בן למהגרים שנמלטו מזוועות הטבח בארמניה ומצאו מפלט בדירת חדר קטנה ברובע הלטיני ומאוחר יותר במַארֶה. את הלחם הרוויחו ממסעדה קטנה שניהלו. הנשמה נשמרה לערבים בהם הופיעו בהפקות תיאטרון ומחזות מוזיקליים דוברי ארמנית.
אזנבור הילד, עמד לראשונה על הבמה כשהיה בן שלוש, מדקלם בלי להתבלבל שירים ארמנים שלמד מאמו. "אדם נושא בתוכו את חוויית ההגירה", הוא אומר: "זו תחושה שמלווה אותך. היא שם כמו וילון דק. מסתתרת עמוק בפנים. אבל אנחנו אזרחים למופת במדינות אליהן הגענו. אני אומר 'אנחנו' והכוונה גם אליכם, היהודים".
הקשר היהודי צף ועולה שוב ושוב. הוא חוזר לילדות ולחיים על קו התפר של השכונות היהודיות. הוא חוזר אל עוברי אורח שמצאו מחסה בדירת המשפחה בתקופת הכיבוש. "הם היו זקוקים למקום מחבוא והסתתרו אצלנו. אני זוכר איך אחותי ואני פינינו את המיטות וישנו על הרצפה בסלון". צדק חברתי במשפחת אזנבוריאן לא היה רק סלוגן. "הוריי היו קומוניסטים לא מסיבות פוליטיות, אלא מתוך מחויבות חברתית. הם מעולם לא פחדו להסתכן. האם להסתיר יהודים היה סיכון מחושב? אני חושב שזה היה פשוט הומניזם".
הוא משרטט בצבעים חמים משפחה עוטפת. "בבית היו בכי וצחוק. גם זה משותף לארמנים וליהודים. סבלנו מאסונות דומים. אולי בגלל זה תפיסת החיים דומה. למדנו ליהנות מהחיים כל עוד אפשר". שורשיו המשפחתיים חשובים לו על אף שהוא חוזר ומדגיש שוב ושוב: "אני יותר צרפתי מארמני. צרפת היא הבית. צרפתית היא שפתי. זו התרבות שבחרתי בה".
ג'ולייט גרקו מבצעת את "Je Hais Les Dimanches"
הוא רוחש אהבה ללא תנאי לצרפת ועל אף זאת עקר ממנה לפני כשלושים שנה והשתקע בשוויץ. "זו העיתונות שבעטה אותי החוצה", הוא אומר: "אין אמן שנכתבו עליו דברים מרושעים יותר מכפי שכתבו עליי. אמרו שאני מכוער, שאין לי קול, שאני זמר גרוע וכותב בינוני. אני הצרפתי הכי מפורסם בעולם, אבל הם לעולם לא יודו שטעו. רק עכשיו, אחרי חיים שלמים, מדברים על ההישגים שלי. לאורך השנים הם שתקו, התעלמו, העליבו. פיאף עשתה קריירה בינלאומית שזכתה להכרה רק לאחר מותה. גם מהקריירה הבינלאומית האדירה שעשה שבלייה, התעלמו. אני הגעתי הכי רחוק שאפשר והם שתקו. כעת אין להם ברירה. כבר אי אפשר להתעלם. הם אמצו אותי בניגוד לרצונם".
הדוגמאות שנתן אינן סתמיות. מוריס שבלייה, זמר נערץ על אזנבור, היה עבורו מודל לחיקוי מראשית הדרך. האגדה מספרת שכשהיה בן 9 הכריז לאחר ששמע את שבלייה ברדיו: "גם אני אהיה שנסיונר". אדית פיאף, דמות מכוננת בחייו, לקחה אותו תחת חסותה ופתחה לו שער לקריירה עצמאית. "למדתי ממנה כל מה שצריך לדעת במקצוע הזה. היא חיה את השיר", אמר. במשך שנים ארוכות התגורר בביתה של פיאף ועל אף השמועות, הכחיש תמיד כל קשר רומנטי. מההתחלה סימן לעצמו את הדרך: "אני רוצה לעמוד על במה בטבעיות כמו פיאף, לכתוב כמו טרנה, לעשות קריירה בינלאומית כמו שבלייה".
אזנבור הגיע רחוק. הכי רחוק שאפשר. הוא כבש את צרפת והסעיר את העולם כולו. קהלים של מיליוני מעריצים במדינות אירופה, ארה"ב, דרום וצפון אמריקה, המזרח הרחוק ואפריקה זיכו אותו בתואר: Entertainer Of The Century. "נגעתי באנשים כיוון שהשירים שלי אוניברסליים. זה הקהל שבחר בי, לא הממסד ולא העיתונות. הקהל ניצח".
השיר, פורטרט חיים של הומו מזדקן שחי בבדידות עם אמו ומוצא מפלט בקברטים בהם הוא מופיע מחופש לאישה, היה הראשון שהתייחס לגבריות הומוסקסואלית ללא סרקזם או ציוניות. מנחה הטלוויזיה היחיד שהסכים לשדר את השיר בפריים טיים היה טוני קרסון. "בצרפת אמנם לא נאסר להשמעה או נחשב טאבו, אבל נדחק לשוליים". זה היה ז'אנר חדש שצבע את הַזֵמֶר הפופולרי הצרפתי בגוונים כהים. "לפני אזנבור, הייאוש היה לא פופולרי", הכריז בזמנו המשורר והסופר ז'אן קוקטו, ידיד נפש ודמות מודל נוספת.
זה לא היה שירו הראשון ובטח לא האחרון שעורר סערה בצרפת. את "Je Hais Les Dimanches", אגרוף שהנחית בפני הבורגנות השבעה והנינוחה, אפילו פיאף סירבה לשיר בהתחלה. "היא פחדה ובצדק. אנשים לא אוהבים להרגיש מאוימים. זו, אגב, הסיבה שרבים משיריי לא מושמעים גם היום ברדיו". ז'ולייט גרקו היתה זו שהרימה את הכפפה. השיר שכתב לה הפך אותה לכוכבת ומאוחר יותר אומץ על ידי פיאף. "אני לא מבקש להלום בקהל אלא לגרום לו להקשיב גם לדברים שלא נעים לשמוע. אני לא אמיץ, פשוט אינני רוצה לחיות ליד החיים", הוא אומר.
יחד עם לייזה מינלי: Mon Emouvant amour
הוא שר את החיים וחי את השירים אבל אומר: "זו לא אוטוביוגרפיה. יש נגיעות ביוגרפיות. משפטים בתוך שירים. זה נותן עומק. כשהפואטיקה מתערבבת בחיים, היא נוגעת. זו האנושיות שיוצרת חיבור". את שיריו הוא מבצע כאילו היה שחקן במחזה יחיד. "שיר הוא מחזה קטן. אני מספר סיפור. לייזה מינלי אמרה ששיניתי את נקודת מבטה על הגשת שירים. זו אסכולה שהייתי רוצה להעביר הלאה, אבל בצרפת לא חשבו לנכון להעמיד לרשותי בית ספר. הייתי עושה את זה בשמחה. כעת מאוחר מדי".
עושה הרושם שדבר אינו מאוחר מדי בשבילך.
"פעם אמרתי שאת הקונצרט האחרון שלי אחגוג בגיל 100. היום אני כבר לא בטוח שזה יקרה".
האמת שאזנבור לא נח לרגע. לפני כחודשיים השיקה רשת הטלוויזיה הציבורית France2 תכנית בהנחייתו שגורפת נתוני רייטינג לא רעים. בחודש שעבר יצאה לאור אוטוביוגרפיה חדשה ובאמתחתו עוד שני ספרים שנכתבים במקביל. ימים ספורים קודם לראיון נחתם חוזה עם חברת יוניברסל על הוצאת מארז לאספנים שיכלול בין היתר שירים שכתב אך לא ביצע. "אני אוהב את מה שאני עושה. כשאני קם בבוקר, ברור לי לאן אני הולך. ההליכה לחדר העבודה שלי היא הדבר היחיד בחיי שאני עושה על אוטומט".
בחדר העבודה הוא מעביר שעות ארוכות. "אתה יוצר בבדידות. כותב ומלחין בבדידות. גם על הבמה אני מעדיף פרוז'קטור אחד בודד. יש הרבה יותר מדי אור על במות כיום. למה נדרש כל הרעש המיותר מסביב? פיאף, טרנה, שבלייה, לא נזקקו לזה". מחוץ לחדר העבודה הוא מוקף במשפחה. "הם שומרים עליי. דואגים שלא אעשה שטויות בעבר אמרתי 'כן' לכל דבר. יש שלב שבו צריך להפסיק", הוא אומר.
-wa.jpg "\"משפחתי שומרת עליי\" (צילום: ירון ברנר)")
בחודש הבא הוא חוזר לישראל והפעם גם כדי להגשים חלום. אל המסע, שכולל מופע יחיד בהיכל נוקיה, הוא יצרף את הנכד. "אביו היה יהודי אבל רק לאחרונה התחיל לגלות עניין ביהדות. אנחנו רוצים לחגוג לו בר מצווה - גם אם באיחור. אני יודע שזה יהיה מורכב, אבל הבטחתי לעצמי לפחות לנסות לגרום לזה לקרות. יש לי פגישה עם הרב הראשי של פריז ואני מאד מקווה שיעזור. אני חילוני, אבל זה לא עומד בסתירה. דת ואמונה חשובות. יהדות, אסלאם ונצרות אינן אויבות. לשלוש הדתות יש אלוהים אחד, עם כמה פסבדונים. הנכד שלי רוצה להיות יהודי ולדעת יותר על שורשיו. זה נפלא, לא?". הוא מדבר בהתרגשות גדולה. העיניים דומעות. הוא מוחה את הדמעות ומחייך.
נקישה קלה על הדלת קורעת את חוט המחשבה. בנו מבקש הפסקה לטובת ארוחת צהריים. "חייבים?", שואל אזנבור. "חייבים", משיב הבן. הם מרכיבים תפריט - אומלט עם עגבניות. "אתה חותך את העגבניות לחתיכות קטנות. מקשקש ביצה ומערבב יחד. לא לשרוף, שתהיה נוזלית ורכה", הוא מסביר. "ממש כמוך" הוא פונה בקול רך לאחת משתי הכלבות שמתבוננות בו בעיניים כלות. "הן נזנחו בצער בעלי חיים אז אמצנו אותן. אנחנו אנשים הומאניים, אה, קטנטונת?", הוא מלטף את הצעירה מבין השתיים. "בבוקר היא לא תניח לי עד שאגרד לה בבטן לפחות חמש דקות".
קולו של ניקולא, שנבלע במטבח, קורא: "אבא, האוכל מוכן". אזנבור מזמזם את דרכו לשולחן האוכל. "ידעת שאין דבר כזה מטבח יהודי?", הוא אומר לבנו ומעיף מבט לכיווני. "מדובר למעשה בערב רב של תבשילי עדות שאומצו על ידי הקהילות היהודיות באשר הן". "אז מה זה גפילטע פיש?", שואל הבן ואזנבור מעווה פרצוף. לא המנה האהובה עליו.
"כשגרנו בפריז הייתי אוכל את עוגת הגבינה המפורסמת של גולדנברג במַארֶה", הוא נזכר ועיניו החומות בורקות. מי שמדבר בעיניים נוצצות על אוכל, עדיין פועם בו היצר. הוא מספר על לילה בטוקיו בו חשק נואשות בעוגת גבינה. "בכל טוקיו חיפשתי מסעדה יהודית ובסופו של דבר מצאתי. אני עקשן", הוא צוחק. מבעד לחלון בסלון נשקף האגם, שקט ורוגע. קר בחוץ, אבל בבית חם. זה חום אנושי שאי אפשר לזייף. מה שאתה רואה, זה מה שיש. רק עכשיו אני שמה לב לנעלי הבית. בגיל 90 כבר לא צריך להוכיח דבר. "הייתי בסדר?", הוא שואל. "היית יותר מבסדר", אני עונה. הוא מלווה אותי לדלת. "נתראה בתל אביב", הוא אומר. "נתראה בתל אביב", אני עונה.
בדרך לתחנת הרכבת אני נזכרת בשאלה ששאלתי בנוגע לשם האוטוביוגרפיה החדשה שכתב. "'כל זמן שיפעם לבי' הוא משפט חסר", אמרתי. אזנבור שתק לרגע, חייך וענה: "כל זמן שיפעם לבי, לא אפסיק".
