"עבודת אדמה": פרק מספר

בכפר קטן בגבול הצפון מנהלים יורי ואביגיל גרין חיים שלווים, פחות או יותר. הוא חקלאי, היא מנהלת את עסק הצימרים המשפחתי, ושניהם יחד מחכים כבר שנים להפשרת המגרש שלהם בחלקת הבנים-הממשיכים, שאותו הם מייעדים לבנם היחיד שוּני, אמן מצליח המתגורר בניו-יורק וממעט לבקרם.

בעצם, כבר שנתיים לא בא, ובסתר לבם הם חוששים שלא יחזור אף פעם. אבל אז, פתאום, המגרש מופשר, שוּני מודיע על החלטתו לשוב, ובתוך ההתרגשות הגדולה איש אינו מעלה על דעתו את המערבולת שלתוכה ייסחף הכפר כולו מהרגע שייחשפו תוכניותיו האמיתיות של שוּני בנוגע לחלקת האדמה שלו.

"עבודת אדמה". לירן גולוד בספר ראשון

לירן גולוד נולדה ב-1978 בקרית שמונה וגדלה במושב בית הלל שבגליל העליון. בשנים האחרונות התגוררה בניו-יורק, ושימשה שם כמנהלת תחום אמנות פלסטית וספרות בקונסוליה הישראלית. לאחרונה שבה ארצה עם בן זוגה ובנה והיא מתגוררת במושב ילדותה. זהו ספרה הראשון.

חלק ראשון

1.

עצי התפוז בפרדס של יורי צמחו ללא פרי.

שורות־שורות הם ניצבו מול חלונו, עקרים ופראיים, שולחים ענפיהם לאחוז בו בתוך שנתו.

יורי התרומם במיטתו והביט אל סבך הצללים שהצפצוף נישא בהם כמו קווי תמסורת חשאיים:

"רו! רו! רו!"

לרגע קפא, ואז טילטל בעדינות את הגוף שלצדו.

"קומי, אביגיל! קומי! הם שוב התחילו!"

למלום שפתיים נשמע עמום מתחת לשמיכה, שמיכת־מַעֲבָר, כי הקור כבר החל במחוזות הללו ולאביגיל חזרו להציק הברכיים.

"מה יש, יורי?" תמיד הופתעה איך נחלצו לבסוף המילים

מפיה, הופתעה מחיוּת קולה הצרוד. היא הסירה את השמיכה מעל ראשה.

"חייבים לעשות משהו, גולי, אני לא יכול להמשיך ככה."

אביגיל התיישבה באנחה. יורי קם והתהלך בחדר ודמותו הטרודה הוכפלה בין הזגוגיות. "יש להם מכשיר חדש, אני בטוח, חוצפה כזאת." הוא הצמיד את אפו אל החלון והביט בזעם לעבר הבסיס הצבאי שבפאתי הכפר, שם עמוד שחור שקצהו אדום־מהבהב נישא מעל צמרות העצים.

"זאת קוקייה, יורי!" היא השתרעה שוב והתהפכה על בטנה במורת רוח. "אתה לא שומע? תקשיב טוב. ככה עושה קוקייה. שלושים שנה אתה גר כאן ועכשיו ציפור מפריעה לך לישון? איזה מין חקלאי אתה?"

"סליחה, גברתי," כתפיו התקשחו ואפו הפגוע רטט אליה,

"שלושים ושתיים שנה, ואני עדיין יכול להבדיל בין קוקייה לבין מכשור צבאי. את לא שומעת? זה קול מלאכותי. זה קצב קבוע. תקשיבי. זה בא משם."

אביגיל קמה, נעמדה ליד החלון וסרקה בעיניה את העצים אחר בעלת הכנף שידעה בוודאות כי נחבאת שם.

"היום אני מרים טלפון לשלומי," הכריז יורי ומברשת השיניים כבר תחובה בפיו. "ולידיעתך, קוקייה היא לא עוף לילה. פפפפ... גם כן בת איכרים."

אביגיל שבה אל המיטה והתכרבלה בתוך שמיכתה, ושוורצי התחבטה לצדה בין קפלי הסדין ואז טמנה את אפה בגומחה החמימה־עדיין שהותיר גופו של יורי. הוא התבונן בהן עוד רגע, זעות יחד לאטן בתיאום מתנשם.

שעונו הראה חמש וחצי כשיצא מחדר השינה ונפנה להתחיל את יומו.

לשזיפים, שהניבו רווח מועט אך יציב. עכשיו המתין לו המטע, ירוק גם בחושך, וזמן אחר היה בו כשרוח קטנה שיחקה שם בין אור לאור.

ידיו גיששו באפלולית המטבח ומצאו - קודם הברז, אחר כך הקומקום. הוא מילא אותו ולחץ על המתג, אך מיד טפח על מצחו. שוב שכח. מאז עברו לשתות מהצינור המרכזי נתמלאו הברזים במים כבדים ולבנים שטעמם חלודה. יורי כבר התרעם על כך מול ועד הכפר; אבסורד כזה, הרי הנחל זורם ממש כאן, מעבר לפרדס! אבל הוועד הודיע שאין כסף לפילטר. ואז גילה יום אחד כי בכיור שבחדר הכביסה השתמר טעמם הישן של מי הנחלים. איש לא הבין כיצד זה ייתכן, אך שכנים נוספים העידו כי גם אצלם נותרו כמה ברזים כאלה, עיקשים כאנשי מחתרת זקנים.

הוא שפך את המים לעציץ, מילא את הקומקום בברז שבחדר הכביסה והרתיח שוב.

הבוקר הדליק את המטבח בפתיתי אור; שֶקֶט ורִיק, מלבד דנדון הכפית הבוחשת בכוס אשר הידהד במרחבים הביתיים. אביגיל תמיד צחקה לו, יושב כך עם ספל הקפה שלו ושלושה סוגי רקיקים, כי לא הצליח להחליט ביניהם והיו מתוקים לו כולם ומנחמים בשעות הללו. את הבּפלות היה מחסל שתיים־שתיים, הן קרסו לתוך פיו ברעש יבש, ואז היה מיישר עם הסכין עוד שתיים-שלוש חתיכות מעוגת השמרים. "כמה אֲחָדוֹת," היה אומר בדקדוקו הלא תקין. ולקינוח — קוביית שוקולד מריר. רק מריר.

הטרקטור גירגר והתנודד כשחצה את הפרדס הנעלב בדרכו אל מטע השזיפים. פרצי מים דקים תססו בין שורות העצים והוא הלך אחר הקולות, חשף את צינורות הטפטפות שננשכו בפי חיות קטנות וסתם אותם בפקקים ביד אוהבת. מדי פעם הרים את עיניו — כבר חיכה לשמש שתזחל אל מקומה בגובה השמים וחום עמום ילטף לו בגבו, בין השכמות.

את אחרון השזיפים קטף לפני חודש. הוא אהב לראות איך החלו קשים־קשים ולאט התרככו עם הקיץ, נפלו קמוטים ורכים, והסגול הכהה הפך ארגמני עם מין צהבהבות של סוף.

הטלפון הנייד שבכיסו החל לרטוט לתזכורת והוא שלף אותו בידו הבוצית.

קולו המנומנם של מזכיר היישוב ענה לו לבסוף. "שלומי! בוקר טוב! אני מתנצל על השעה המוקדמת. זה יורי, יורי גרין."

"יורי... כן, זה בסדר. מה השעה עכשיו?"

"שבע וחצי. פשוט יש עניין דחוף."

שלומי היה רגיל בענייניהם הדחופים של בני הכפר. מכסות מים, חלקות להפשרה, סכסוכי שכנים, מחדלים של המועצה האזורית, בתי ספר, מסים, יוזמות, תלונות. כל אלה התנקזו אליו יומם ולילה. "במה אני יכול לעזור לך?" הוא חיפש את מכנסיו שהשליך מעליו אמש בעייפותו ונשמטו בין המיטה לארון.

"הצפצוף הזה. אי אפשר לסבול יותר! כבר שלושה לילות אני לא ישן!"

"איזה צפצוף?" שלומי, עדיין בתחתוניו, תחב את ראשו תחת מיטתו.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא שומע אותו? רו! רו! רו!"

"רו רו רו?"

"כל הלילה! רו! רו! רו!" יורי ניסה לחקות ברגש את הצליל המדויק.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." שלומי הזדקף על ברכיו. בידיו החזיק במכנסיים, מאובקים מעט אך כשירים בהחלט ללבישה חוזרת.

"בחייך, שלומי, אתה חייב לבדוק עם הצבא מה הם התקינו. תדבר עם המפקד, זה הרי בא משם, אני יודע, תשאל גם את אביגיל שלי, היא תגיד לך אותו הדבר. אי אפשר לישון!"

"למה אתה כל כך בטוח שהצבא אחראי ל... רו רו רו הזה?" הקשה שלומי. "אולי איזה חיה גרה לך מתחת לחלון?"

"נו, גם אתה התחלת!" יורי התיישב על הקרקע וכיסה את פניו בידו הפנויה. "חיה? איזה חיה?! אני מכיר חיות, שלומי. כל עדרי החזירים בנחל באים אלי בשביל התותים, והתנים... קוקייה היא לא עוף לילה בכלל, שלומי..." משפטיו הפכו מבולבלים ומילותיו ספוגות במבטא שחזר אליו תמיד כשהתרגש. "אני אומררר לך, אני חוקר את העניין כבר כמה ימים. דיברתי גם עם הרפת, ארנושקה לא הפעיל את המערכת נגד זרזירים. זה משהו אחר. תדבר עם הצבא, שיכבו את הדבר הזה וייתנו לישון."

שלומי הבטיח שיבדוק, ויורי שב אל שגרת יומו, אדמה ושמש.

"בצבא אומרים שאין שום צפצוף," בישר לו שלומי. "לא צפצוף ולא אנטנות."

אבל יורי לא ויתר, דרש לדבר בעצמו.

"תרשמי, אביגיל," האיץ באשתו, שצפתה בטלוויזיה הקטנה שהתקין לה במטבח. "יותם סלע... 0502..."

אביגיל שירבטה את הספרות על גבי רשימת קניות מקומטת. אתמול שוב שכחה לקחת אותה כשנסעה לסוּפֶּר, וכשחזרה רטן יורי, אבל מה עם השמנת?

יותם רצה להבין ולומר, גם אני, גם אצלי ככה, אבל לא הבין ולא אמר.

"אני מתנצל, יורי, אבל באמת שאין לנו שום מכשירים כאן. ובלילה, נו, הרעשים הרגילים. התנים בוכים קצת. התרגלנו. אתה בטוח שזאת לא ציפור?"

היום התכהה כמו ילד שגדֵל מהר. יורי אהב את השקט שהושלך בחוץ ותמיד חיכה להתעטף בו. שוני אמר לו פעם: שקט כבד. נידחות שחורה, הוא אמר, והלך רחוק לחפש אורות נוצצים. בלילה התנגשו עטלפים בקירות הבית וענפי העצים שוחחו ביניהם ברחש חוּם. עלים יבשים נעו על האדמה הלחה כאילו הילך בהם מישהו, אף כי לרוב מעצמם נעו. געגוע לתפוזים הציף את יורי. כתומים, נאחזים בעצים כגורים יונקים, ושוני המקפץ על הקרקע לאסוף את הנופלים. אבל הוא לא עמד בתשלומי המים, הפסיד והפסיד ונכנע.

עציו נטולי הפרי דיברו בו סרה מאחורי גבו והרוח נשאה אליו את פטפוטיהם הנכאים.

המיטה כבר היתה חמה כשזחל אליה. אביגיל ושוורצי המתינו לו שיצרף את שנתו אל שנתן. עפעפיו נעצמו בזהירות. שקט. בתוך עיניו ראה כתמים ורודים שהלכו והסגילו, והוא חייך קצת ונרגע, אבל במעמקים שבהם צף גופו נישא פתאום הקול, צלול ונוקב:

"רו! רו! רו!"

הוא קם בבעתה.

"זהו! עד כאן!"

ובתנופה נטל את המטאטא וצעד אל הדלת. בחוץ הפך הצפצוף לשריקה

רבת־רגש והוא צעד סהרורי בעקבותיה. העצים נדחקו זה אל זה למסך עלים אטום והוא ניצב תחתם, ממצמץ ודומע, ולפתע החל להכות בהם בפראות עם המטאטא. שוב ושוב תחב את המקל אל העלווה הצפופה, ראשו מוטה אל השחור וקול אחד בלבד ממלא את הלילה.

משהו נגע בגבו והוא נרתע לאחור.

אביגיל עמדה לצדו, לבושה בפיג'מת הטריקו האדומה שקנה לה מזמן. שערה, שביום נאסף אל קודקודה מהודק בסיכות, היה פזור לעת לילה וכיסה על פניה בגל בהיר שקווצות לבנות תלויות בו כקצף. עיניה היו גדולות כשהתבוננה בו, ושנותיהם נמחקו לכמה רגעים כשעמדו כך מטופשים ורועדים מקור.

"רו! רו! רו!"

הם הרימו את מטם מעלה אך לא הצליחו להבדיל בין כתם אפל למשנהו, בין משק כנפיים לרוח הנוגעת בצמרות. רק רטט קל עבר וחדל, והעצים נפתחו אליהם פתאום. ענן אחד חשוך שט שם, פשט ולבש צורה, הכפיל ושילש עצמו לעשרות פיסות אפורות שדבקו זו בזו והתפרקו מיד.

"תראי, אביגיל," הוא אמר לבסוף, והיא אמרה, "אני רואה."

"עבודת אדמה", מאת לירן גולוד. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 254 עמ'.