"רובוקופ": הסייבורג הפך לגיבור על, וחבל
אל תצפו לשילוב של הומור שחור ואלימות, שאפיין את הסרט המקורי ב-1987: "רובוקופ" החדש מצועצע יותר ומופרע פחות - עם אפקטים מיוחדים במקום חתרנות ומורכבות. עכשיו הוא מתאים לכל המשפחה
אני רוצה להמליץ על סרט מבריק. סאטירת אקשן-מדע בדיוני בשם "רובוקופ". סרט שפועל בתוך מסגרת ז'אנרית ובה בעת מפרק אותה מבפנים. סרט המציג עולם בשליטת תאגידים מפלצתיים ומנהלים פסיכופטים, ומשתמש בדמות הראשית - שוטר שהפך לסייבורג - כדימוי לאדם שהפך למכונה בשירות הקפיטליזם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
האלימות הקיצונית המוצגת בו חורגת במתכוון מגבולות הטעם הטוב ומאמצת בשקיקה את הגרוטסקי. קשה לא לצחוק ולהתפלץ בו זמנית מכמה משיאיו של הסרט. יש רק בעיה אחת: אני מתכוון לסרט שביים פול ורהובן ב-1987, ולא לאיתחול הנוכחי "רובוקופ" ("RoboCop") של הבימאי הברזילאי ז'וזה פאדייה.
לא יהיה זה הוגן לבטל באופן מוחלט את הסרט הנוכחי, אבל ברור שמי שמצפה לשילוב של אלימות והומור השחור שהיה בסרטו של ורהובן, צפוי להתאכזב. הסרט הנוכחי מדורג PG-13 (לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 13) לעומת המקור שקיבל R (צפייה מגיל 17 רק בליווי מבוגר), ההבדל משקף תוצאה מאופקת בהרבה מהמופרעות של ורהובן.
פאדייה הוא מי שביים את סרט האקשן (וזוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין) "יחידת עילית" (2007), שעוקב אחר התנהלותה הברוטלית של יחידת העילית במשטרת ריו דה ז'נרו. החיבור שלו ל"רובוקופ" הוא, ברמת העיקרון, הברקה. לא רק שהוכיח את יכולתו לביים אקשן, אלא גם שיש לו עניין בבחינת הקשר בין אלימות ממסדית ואג'נדה פוליטית. בפועל, התקציב הגדול (130 מיליון דולר) והתסריט הצמחוני מדי מרסנים את הפוטנציאל.
העלילה מתרחשת ב-2028, בעולם שבו חברת אומניקורפ המנוהלת על ידי ריימונס סלארס (מייקל קיטון) הפכה לקבלן הביצוע העיקרי של הצבא האמריקני. בתוכנית הטלוויזיה "אפקט נובאק" המנחה פטריק "פאט" נובאק (סמואל ל. ג'קסון בפאזה המפלצתית ששירתה אותו ב"ג'אנגו") מהלל את האינטרסים הכלכליים של אומניקורפ. בסרט המקורי היו אלו מהדורות החדשות והפרסומות שהבהירו את ערכיו המעוותים של העולם המוצג, כאן זוהי עמדה אינטרסנטית נקודתית שהסרט אינו מרחיב לחברה בכללותה. בחירה זו מחלישה את הממד הסאטירי שהיה במקור, ומעצבת דיכוטומיה פשוטה מדי של "טוב" מול "רע".
הטכנולוגיה הרובוטית המפותחת באומניקורפ היא שכלול של זו המוכרת לנו בהווה. תצורות שונות של רובוטים ניידים, ממכונות לחימה ניידות ועד הומנואידים, המשמשים לסריקה, פיקוח ואכיפה אלימה באזורי עימות מחוץ לגבולות ארצות הברית. כעת מנסה סלארס להרחיב את השוק באמצעות הכנסת הרובוטים לתוך ארצות הברית. לפי הסקרים הקהל האמריקני יסכים רק אם מרכיב אנושי יוכנס לתוך המכונה.
שלושה מרכיבים - טכנולוגיה, השימוש בה באזורי עימות מזרח תיכוניים וזליגתה לתוך ארצות הברית - הם נושאים אקטואליים שהסרט מנסה לבחון, אך בסופו של דבר, מתקשה לומר עליהם דבר משמעותי. הסרט המקורי השתמש באלמנטים מז'אנר גיבורי העל כדי לחתור נגד הסיפוקים האסתטיים והאידיאולוגיים הנפוצים בו. העיבוד, לעומת זאת, מציע הזדהות פשוטה מדי, פישוט של רעיונות ודגש מופרז על האפקטים המיוחדים על חשבון הבעייתיות של הדמויות הראשיות.
אין משמעות הדבר שאין אלמנטים קודרים בסרט הנוכחי. סיפור המסגרת נותר כשהיה: גופו של השוטר אלכס מרפי (ג'ואל קיננמן) מרוסק בתקיפה אלימה (במקרה זה פיצוץ מכוניתו), והוא מוכנס לגוף מתכת שמאפשר לו להפוך לסוג של שוטר על. הוא אמור לשרת את הממסד, אך מהי משמעותו של ממסד זה? מי שולט בו למעשה? באיזה מידה החיבור בין אדם וטכנולוגיה משמר את אנושיותו של מרפי?
בסרט המקורי התשובות לשאלות אלו היו אמביוולנטיות יותר. התפיסה הבסיסית של ורהובן את בני האדם בכללותם כמונעים מאינטרסים ציניים אפשרה לו ליצור סרט מטריד. כאן יש שימוש מרובה בדמויות שלא היו בסרט המקורי - קלרה (אייבי קורניש), אשתו של מרפי, ודיוויד (ג'ון פול רוטן) בנו הקטן. יש דגש רב עוד יותר על יחסי האב ובן של רובוקופ ויוצרו ד"ר דנט נורטון (גארי אולדמן). כל המשפחתיות הזו הופכת את הסרט הנוכחי לצפוי וסנטימנטלי הרבה יותר מהמקור.
מרפי/רובוקופ מוגדר מראש באנושיותו, ופעולותיו ההרואיות בעודו בשליטה מספקות דמות הקרובה יותר לגיבור על נוסח "איירון מן" או "סייבורג", וזאת בהשוואה לפרנקנשטיין הטכנולוגי והטראגי שהוא היה בסרט המקורי. כעת קל יותר להבין את הדמות ולהזדהות עמה - כפי שנדרש בסרט המכוון לקהל הרחב. חבל. "רובוקופ" לא אמור להיות סרט ל(כמעט) כל המשפחה.
