"מייקל": בחזרה לעבר
ממש מתחשק לפרגן לסדרה החדשה של מייקל ג'יי פוקס, שמגיעה אלינו בזמן שבארצות הברית כבר החליטו לבטל אותה באמצע העונה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא אוסף קלישאות ובדיחות משנות ה-90 העליזות. אולי היוצרים ניסו לחזור בזמן במחווה לכוכב שלהם
כמעט קשה להגיד דבר רע על "מייקל", הסיטקום החדש של מייקל ג'י פוקס, שעלה אמש (א') בערוץ yes Comedy. קשה - אבל ללא ספק מתבקש, שכן גם אם מייקל ג'יי פוקס נחשב תמיד לאחת הדמויות החיוביות בהוליווד, עם רקורד שכולל כיכוב אייקוני בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד" הפופולרית וסיפור חיים טראגי ומרגש שמכיל התמודדות עם מחלת הפרקינסון, פשוט אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסדרה החדשה בכיכובו היא תזכורת מיותרת לגלגולים קודמים של קומדיית המצבים האמריקנית - ולא בהכרח לאלו שהתגעגענו אליהם.
עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו
ולראייה – קברניטי NBC, הרשת המשדרת אותה בארצות הברית, קבעו ש"מייקל" לא תמשיך לעונה נוספת, ואפילו החליטו לקטוע אותה אחרי הפרק ה-15 (מתוך 22 שצולמו) בגלל נתוני רייטינג נמוכים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"מפרשים שחורים": קפיצה למים הרדודים
"Looking": סטרייט הוא הגיי החדש
הטריילר של הסדרה
על פניו נראית "מייקל" כמו מתכון בטוח להצלחה: קחו טרגדיה מוכרת ומתועדת היטב שקרתה לדמות שאין לאיש בעולם מילה רעה אחת להגיד עליה, מקמו אותה במשפחה ממוצעת, וטבלו בקצת נשמה ומוסר השכל. התוצאה: סיטקום חביב שלא יעצבן איש, ישיב למסך דמות אהובה ובסך הכל יחמם קצת את הלב של צופיו. אלו לבטח ירצו לפרגן ולקחת חלק בחגיגות הקאמבק הטלוויזיוני הגדול של מייקל ג'יי פוקס מאז שעזב בעצב את "ספין סיטי", נכון? אז זהו שלא. ממש לא.
הסיפור סביב "מייקל" פשוט. פוקס הוא כתב חדשות מצליח לשעבר, שמחלת הפרקינסון גרמה לו לפרישה מוקדמת מחיי הטלוויזיה. בעקבות זאת הוא נאלץ להישאר בבית, ומאמץ לעצמו את תפקיד אב המשפחה קצת יותר מדי ברצינות - מדגמן כל קלישאת אב מובטל אפשרית (בעיקר כמיהה לארוחות משפחתיות משותפות). וכך הוא ממרר את חייה של משפחתו, שמורכבת מאישה, אחות וילדים וילדות בשלל גילאי התבגרות מנטליים ופיזיים.
באמצעות תחבולה מקושקשת מצליחים אשתו (בטסי ברנדט, מרי שריידר מ"שובר שורות") ומעסיקו לשעבר האריס גרין (וונדל פירס - ובהצלחה עם ניתוקו מהבלש מורלנד מ"הסמויה") להשיבו לחיק חברת החדשות שעזב, ומאותה נקודה הוא נאלץ להתמודד עם כמויות רחמים והערכה עצומות שמורעפות עליו מצד אחד, ועם הקשיים שבהתמודדות עם המחלה והמשרה התובענית שלו מצד שני. על הדרך גם בני הבית מלמדים אותנו משהו על עצמם ועלינו, ואם כל העסק נשמע לכם כמו גוש ורדרד וסכריני מעדות ה"אבא חורג, אמא חורגת", "מי הבוס", "צער גידול בנות" או "אריזה משפחתית" – כנראה שבעתם מהם בדיוק כמו הצופים בארה"ב, שהצביעו נגד "מייקל" בשלט וחרצו את דינה.
נכון, "מייקל" גם עושה עבודת קודש בכך שהיא עוזרת להנגיש את מחלת הפרקינסון לקהל. היא עוזרת לרבים להבין את אופי המחלה ואת הקשיים שהסובלים ממנה נאלצים להתמודד עמם, כמו גם את העובדה כי הם מסוגלים עדיין לתפקד כאבות וכבעלי מקצוע. הבדיחות (כאילו) על חשבונה של המחלה (באחד הקטעים נוסע פוקס עם קולגה ברכב מטלטל ואומר לה כי עבורו מדובר במצב רגיל) אכן מסירות מעט את מעטפת הרצינות שההתמודדות הטלוויזיונית הסטנדרטית מחייבת. אבל למה, בשם אלוהים, "מייקל" חייבת להריאות ולהרגיש כמו שריד מהצד הפחות מוצלח של שנות ה-90?
בספירה טלוויזיונית שכללה פנינים כמו "30 רוק" או "המפץ הגדול", בהן מהירות הפאנצ'ים מגיעה ל-200 קמ"ש ומפלס הציניות עולה על גדותיו, קשה להבין מי חשב שסיטקום "קלאסי" שכולו מחווה ל"משפחת קוסבי" (עם טוויסט) יהיה רעיון טוב. גם הטסטמוניות - קטעי הראיון המאולצים שבהם נראים בני משפחתו כשהם מדברים על אביהם או סתם מעניקים פרטי אקספוזיציה כאילו משעשעים - נראים כלא יותר מניסיון לחקות את "משפחה מודרנית" המוצלחת פי כמה.
ואולי יוצרי "מייקל" חכמים משנדמה לנו. ייתכן פשוט שהם חושבים בגדול ומנסים לשנות את מהלך ההיסטוריה, ולצורך כך הם בנו מכונת זמן וכעת הם שולחים לעבר את מרטי מקפליי כדי ל... נו, הבנתם את הכוונה. טוב, עדיף לסיים עם בדיחת "בחזרה לעתיד" מאשר עם בדיחה על בסיס רעוע ופורמט לא יציב, לא?
