הנימפומניאק: לארס פון טרייר חוזר בלי בושה
אחרי בדיחת היטלר בקאן, לארס פון טרייר גזר על עצמו שתיקה בפסטיבל ברלין, והשאיר את הפרובוקציות לשיה לה-בוף שנחשף במערומיו ב"נימפומנית - חלק 1": סרט ארוך ומשגע שמשופע בסצנות מין בוטות. וגם - האנס פטר מולנד הנורווגי מבריק בקומדיית פשע נוסח קוונטין טרנטינו
עם תום הקרנת העיתונאים המוקדמת של "נימפומנית - חלק 1" ("Nymphomaniac") באולם הברלינלה פלאסט (הלב הפועם של פסטיבל הקולנוע בברלין), נהרו הכתבים, הצלמים ומבקרי הקולנוע אל מרכז התקשורת. הם עמדו בכניסה בתור ארוך ארוך בהמתנה למסיבת העיתונאים של הבמאי לארס פון טרייר ושחקניו, שבניגוד לחלקים רבים בסרט, הופיעו כשהם לבושים. ברי המזל המועטים שהצליחו להשתרבב לאירוע, זכו למנת הפרובוקציה לה ייחלו. פון טרייר והאחרים סיפקו את הסחורה - כצפוי.
על פניו, ההתעניינות הגואה של התקשורת בענייניו של הבמאי הדני קצת מוזרה, שכן כבר לפני חודשיים יצא הפרויקט החדש והבומבסטי שלו - על שני חלקיו - להקרנות מסחריות ברחבי אירופה. אלא שלפון טרייר לא היתה הזדמנות להציג את "נימפומנית" רשמית באור הזרקורים, והביקור בפסטיבל קאן נשלל ממנו לאחר שהוכרז כאישיות לא רצויה בריביירה הצרפתית בעקבות ציטוטי היטלר שלו מלפני שנתיים (בהשקת "מלנכוליה"). ואם נדרש תירוץ לכל זאת, מארגני הברלינלה סיפקו אותו בדמות הקרנת הגרסה הארוכה של החלק הראשון - עשרים דקות אקסטרה שעושות מבחינתם את כל ההבדל.
ובכל הנוגע להד התקשורתי שייצרו פון טרייר וצוותו, אין למארחים מה להתלונן. זה התחיל עם הופעתו של הבמאי מול הצלמים לבוש חולצה ועליה לוגו של דקל הזהב וכיתוב "פרסונה נון גרטה" - מחאה שקטה של הבמאי שכפה על עצמו שתיקה. אחר כך פינה את הבמה לשיה לה-בוף, מכוכבי "נימפומנית", שפתח במופע ביזאר שהמשיך את ההתנהלות התמוהה שלו בחודש האחרון. השחקן האמריקני שהכריז על פרישתו, נשאל על סצנות הסקס בהשתתפותו, והשיב: "כשהשחפים עוקבים אחר מכמורות הדייג, זה בגלל שהם חושבים שסרדינים יושלכו אל הים". מיד אחר כך יצא מהחדר.
שיה לה-בוף מתפייט במסיבת העיתונאים
מכיוון שהנוכחים היו ברובם עיתונאי תרבות וקולנוע, ספק אם זיהו כי לה-בוף מצטט מדברי אריק קנטונה, הכדורגלן הצרפתי הנודע (ושחקן הקולנוע בהמשך), במסיבת עיתונאים של מנצ'סטר יונייטד ב-1995. כמובן שבשני המקרים מדובר בלעג לכתבים, המשולים לשחפים, אשר עטים על כל פיסת דג סרוחה. לה-בוף סירב לספק להם מטעמים, ודאג להדגיש את אי שיתוף הפעולה שלו, כשהתייצב שעות ספורות לאחר מכן על השטיח האדום לרגל הפרמיירה כשעל פניו שקית קרטון ועליה הכיתוב: "אני כבר לא מפורסם".
לה-בוף ופון טרייר הנפיקו את התהודה התקשורתית הגדולה ביותר בפסטיבל, וזו האפילה אף על הסרטים הנוצצים שהוקרנו לפניהם, בנוכחות הכוכבים הרבים שמעטרים אותם: "מלון גרנד בודפשט" של ווס אנדרסון (סרט הפתיחה של הפסטיבל בכיכובם של רייף פיינס, ג'וד לואו, אדוארד נורטון, ג'ף גולדבלום, ועוד ועוד - וגם ביל מארי, כמובן) ו"ציידי האוצרות" של ג'ורג' קלוני (בכיכובו של הבמאי עצמו וגם מאט דיימון, קייט בלנשט, ז'אן דוז'ארדן, ג'ון גודמן וביל מארי, כמובן).
אבל מה בנוגע לסרט עצמו (בו מככבים לצד לה-בוף, שרלוט גינזבורג, סטלן סקושגורד, כריסטיאן סלייטר, אומה ת'ורמן, ועוד)? ובכן, בואו נאמר שבניגוד להופעה של לה-בוף על השטיח האדום, ב"נימפומנית - חלק 1", ניתן לצפות בו ללא כל כיסוי - לא על פניו וגם לא על איזור החלציים. הוא נחשף במלוא תפארתו. עם זאת, איבר המין שלו, הוא רק אחד בסדרה בלתי נדלית של זרגים הצצים על המסך - הישר אל תוך עיני הצופים, וגם לאבריה האינטימיים של השחקנית המתמסרת עד אין קיץ, סטייסי מרטין הצעירה, הכוכבת האמיתית של הסרט.
לה-בוף ומרטין מקליפ מתוך "נימפומנית - חלק 1"
אבל אם אתם מצפים לסרט פורנו שטוף זימה, טעות בידכם. לפחות על פי החלק הראשון שהוקרן בפסטיבל, מדובר באחד ההישגים הקולנועיים המרשימים והמוצלחים ביותר ברזומה המהולל שמאחורי פון טרייר.
זוהי יצירה פילוסופית, חכמה ואפילו משעשעת ביותר. היא חותמת את טרילוגיית הדיכאון של הגאון הדני, ומוצלחת יותר מאלו שקדמו לה - "אנטי כרייסט" ו"מלנכוליה". קטעי המין הבוטים והגרפיים כל כך, משובצים כהדגמת תכלית לסיפור חייה המורכב והרגיש של הגיבורה ג'ו.
ג'ו הצעירה מגולמת על ידי הדוגמנית מרטין (בתפקידה הראשון בקולנוע, תפקיד אמיץ ונועז במיוחד), אולם המסע אחורנית אל קורותיה מתחיל במפגש בין ג'ו הבוגרת (בגילומה של גינסבורג, שחקנית הבית של פון טרייר) לברנש מתבודד בעל סקרנות רבה וחמלה בשם סליגמן (סקושגורד השבדי, גם הוא שחקן בית של הבמאי). הוא מוצא אותה חבולה ברחוב ואוסף אותה אל ביתו - שם הוא יוצא איתה למסע אל ילדותה, נעוריה ובגרותה, כנימפומנית חוטאת בעיני עצמה.
בניגוד למה שאפשר אולי לצפות, במיוחד על רקע הנטייה של פון טרייר להשפיל ולענות את גיבורותיו (אמילי ווטסון ב"לשבור את הגלים", ביורק ב"רוקדת בחשכה", וניקול קידמן ב"דוגוויל"), "נימפומנית" הוא שיר הלל לעוצמה ולאסרטיביות נשית - גם אם זו נעשית בדרך לא מקובלת חברתית. חטאה של ג'ו הוא שהיא לוקה בנרקיסיזם המזוהה עם גברים. באמצעות מיניותה, פתיחותה, היעדר רגישותה וחספוסה, היא מפתה שותפים מזדמנים למפגשים ארעיים. במידה רבה היא מנצלת אותם, דופקת וזורקת, נדפקת וזורקת. אין פה אהבה, אלא רק מסע שאינו פוסק בדרך לאשליה של אושר - אם לא רוחני, אז פיזי.
"נימפומנית - חלק 1" הוא משגל ארוך בדרך לאורגזמה של ג'ו, ושלנו הצופים. הוא נוגע בכל המקומות הנכונים, המדויקים. הפעם לשם שינוי אין מדובר בבלוטות הדמעה שלנו. פון טרייר עושה במרטין כבשלו, וכך גם באלו המתבוננים בסרט ומתעקשים לפענח את רכיבי השפה שהוא משתיל בו. בין פין לדגדגן, בין חדירה למציצה, יש גם קודים עדינים ומסרים בוטים ומצמררים שלא כדאי לפספס - ממש לארס פואטי. למרות אורכו של הסרט, הוא עובר בהנאה מרובה, ועם ציפייה לחלק 2, שלרוע המזל לא הוקרן בפסטיבל, והשאיר את הקהל איפשהו בחצי הדרך לאביונה הקולנועית.
זה המקום לקרוא למפיצים בישראל לאמץ את "נימפומנית" על שני חלקיו (בגרסה זו או אחרת) ולהביאו ארצה. כוחה הפתייני של היצירה הזו, וגם הפופולריות של פון טרייר בקהל המקומי (שלא התרגש, כך נראה, מנפילות הלשון שלו בקאן), עשוי למשוך צופים רבים לבתי הקולנוע. זה מגיע לנו. קריאה דומה יש לקרוא גם בנוגע ל"In Order of Disappearance" (או בשמו המקורי "Kraftidioten") - קומדיה אפלה ומבריקה שמשתתפת בתחרות על דוב הזהב.
האנס פטר מולנד הנורווגי (מוכר לכם אולי מ"ג'נטלמן בנשמה") הוא שכן של פון טרייר, ונופיה המושלגים והמולבנים של סקנדינביה מעטרים את סרטו המבריק ומעניקים לו יופי ועוצמה רבה. וזו נענית בתסריט מושחז, בוטה, לא מתחסד, וכל כך שנון. מולנד בן ה-58 הוא הגרסה האירופית הכי קרובה לקוונטין טרנטינו, ולעתים נראה כי אף יותר מוצלחת מזו המקורית. אפשר לראות את "In Order of Disappearance" כמיזוג של "ספרות זולה", "כלבי אשמורת" ו"חסין מוות" בסרט אחד דובר נורווגית, אולם יש בו עוד הרבה מעבר לזה: ערך מוסף אדיר - חברתי-פוליטי.
סקושגורד, החביב כל כך על פון טרייר, אהוב במיוחד גם על מולנד והוא מגלם פה את נילס דיקמן,
אזרח למופת מאיזורי הספר המושלגים של נורווגיה. כשבנו נרצח על ידי סוחרי סמים, הוא הופך לוויג'ילנטה חיוור, שמחויב למשימת הנקמה. אלא שאין מדובר במתנקש מקצועי ואותה משימה שמתחילה בהרג דגי רקק, מסתבכת ומסתבכת, בדרך לראש הקרטל "הדוכס" - ארכיפושע חלקלק ונהנתן עם חליפה, עניבה ושייק חלבונים. בין לבין נשאבים לעלילה גם המאפיה הסרבית (בראשות ברונו גאנץ), מאבק משמורת על בנו של הדוכס, ושני שוטרים כפריים חסרי אונים. ויש פה גם הומו יהודי.
כפי שאתם בוודאי מבינים, מדובר בסרט אלים ביותר, אולם הזוועות לא תמיד מוצאות עצמן אל תוך הפריים. יותר משהן אמורות לקדם את המתח בעלילת הפשע, הן נושאות ערך קומי אפל, שובב ועוקצני. עם תוסיפו לקדרה הקרה את התוכן הפוליטי, תקבלו קומדיית פשע לא שגרתית ואפקטיבית ביותר - במרכזה עימות בין הגיבור הכפרי המחוספס, הרכוב על מפלסת שלג אימתנית, מול הנבל הבורגני המלוקק, העבריין האריסטוקרט, מהעיר הגדולה.
הטריילר של "In Order of Disappearance"
יש אולי מי שיפגע מהלהג הגזעני הצץ שוב ושוב בסרט, אלא שהוא מנוצל על ידי הבמאי כדי להגחיך אותו ואת חוסר ההבחנה של האנטישמים ושונאי הזרים למיניהם. מולנד מתבדח גם על חשבון מדיניות הרווחה של נורווגיה. כך למשל בסצנה בה שני פושעים מדסקסים במכוניתם את ענייני היום במדינה. "במדינות שיש בהן שמש, אין רווחה. זה או זה, או זה", אומר אחד מהן בטקסט, שכאילו יצא מפיהם של ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון ב"ספרות זולה".
