אלוהים כטכנאי תאורה: ראיון עם יאיר ורדי

השם שלו אולי לא אומר לכם דבר, אבל יאיר ורדי - מעצב תאורה, אמן פרפורמנס והאיש שאוצר את התכניות האמנותיות בתיאטרון תמונע ובפסטיבל הפרפורמנס "א-ז'אנר" - הפך בלי לשים לב לאחד האנשים המשפיעים בתחום היצירה האלטרנטיבית בישראל. גם בימים כתיקונם הוא לא בדיוק מהזן הנח, והתקופה האחרונה עמוסה במיוחד.

אלוהים הוא איש תאורה(צילום: איתמר אלקלעי)

בסוף השבוע הציג בתמונע מופע לאור ולקהל שיצר בברלין, חוויה מאתגרת שמציעה התבוננות קצת אחרת בחלל תיאטרון. אור וקהל הם השחקנים הראשיים. ורדי עצמו מושך בחוטי החוויה. כאילו לא די בזה, הוא עסוק במקביל גם בקשירת הקצוות לקראת פתיחת פסטיבל א-ז'אנר שיפתח בחודש הבא ויעסוק השנה בכיבוש.

"זה לא דיון על שמאל וימין אלא על מקום האמנות בחיים", הוא מסביר. "כיבוש זו מילה בלב השיח הציבורי שרוקנה מתוכן והפכה לסמל מופשט. אני רוצה שנבדוק אותה מחדש. אנחנו כובשים את הבמה, את הקהל, את החלל, את בני הזוג שלנו. פותחים מרחב ביקורתי שלא יכול להיות מנותק מהסביבה. אני שואל, איפה העשייה האמנותית נוכחת יותר? מה גורם לצופה לשינוי? אני מאמין שאמנות יכולה לטשטש חשיבה וחוויה מוכרת ולייצר מחשבה חדשה. זה אידיאליסטי, אבל בלי אידיאליזם לא יהיה לנו בשביל מה לחיות".

"יצירה לאור ולקהל". מציג את היומיומי באור חדש(צילום: גדי דגון)

מה זה הדבר הזה, "אור"?

"חומר שהוא אנטי חומר. לפעמים אנחנו שמים אליו לב. לרוב הוא נבלע ביומיום למרות שהוא המקיים של האובייקט ובלעדיו לא יכולים לראות כלום. במהלך המחקר לעבודה פיתחתי מתודה שכיניתי Light Hunting. הייתי מטייל ברחובות ובחללים שונים ומנתח את האור שנקרה בדרכי. פתאום הרחוב והחלל נראו אחרת. זה Voyeurism, הצצה למציאות מזווית אחרת".

תסביר.

"במקומות זרים אתה מתחיל בללמוד את הסביבה. שם לב לפרטים: מדרגה שבורה, חלונות, מדרכה, צמחים בחצר. אחרי כמה ימים הם נעשים שקופים, אתה מפסיק לראות ורץ הלאה. זה קורה גם עם בני אדם שהופכים לברור מאליו. אני רוצה להבין איך דבר מעניק משמעות לדבר אחר. כמו באוצרות: להבין באיזה מרחב אני עובד, מה מונח ליד מה ודרך כך מייצר משמעות חדשה. אם את שואלת איך נולד המופע הזה שכולו אור? בדיוק משם. רציתי להראות את הקיים על ידי הארה והחסרה. לייצר סדר חדש בקיים. אני לא משנה מציאות, אלא מניח אותה בקומפוזיציות אחרות שיוצרות משמעויות חדשות".

לתפוס אלומת אור לפני שתיעלם(צילום: גדי דגון)

כמו שכינורות לוחצים על רגשות ותופים מייצרים מתח.

"צבע עובד על אמוציות בדיוק כמו מוזיקה. הוא נוגע במקום גרעיני מזוקק. אתה מאיר את הקהל והופך פרטים לגיבורי עלילה. יש אנשים שנינוחים בתוך זה, אחרים נבוכים ונדרכים. זו חוויה מעניינת. אני מאיר יחידים בקהל ואחר כך שורות. צובע אותם. נותן להם להרגיש מה זה להיות בתוך צבע. אני לא יודע איך זה מרגיש ומה זה מעורר, אבל אני חושב שזה רגע של התכנסות".

"לא יודע איך זה מרגיש להיות בתוך צבע" (צילום: גדי דגון)

הקהל מאד מודע למתרחש.

"זה מופע לאור ולקהל. ההצגה היא עליך. בשבילך. עבורך".

ואתה בתפקיד אלוהים, יוצר יש מאין. זה שאומר: ויהי אור.

"אלוהים הזה הוא טכנאי תאורה שסוחב סולם ומכוון פנס. זה אלוהים שמנסה לתפוס אלומת אור כי עוד שנייה היא תיעלם. אני קיים ולא קיים".

מתוך: "תיבות נגינה". קו המשכי בו עבודה זולגת לעבודה(צילום: יאיר ורדי)

זו יצירה מאוד מאופקת ביחס לקודמות.

"אני לא מרגיש מרוסן. אולי ההיפך. בהקמה אני כל הזמן אומר לעצמי: מי אתה חושב שאתה, ריטה? מה זה כל הפנסים וה-Heavy Tec הזה? זו התפרעות בלתי נסבלת".

מופע אור זה ז'אנר פחות מוכר בארץ. אתה לא פוחד שאתה מנהל שיח פנימי שאולי לא יבינו?

"כל הזמן. אבל זה נכון לכל מה שאני עושה, גם במופעים לכאורה קונבנציונליים. תמיד ישנו הפחד שאתה מדבר לעצמך. אתה תמיד לא יודע. זו עבודה קשה, להכניס אנשים בצורה הכי מדויקת ל-MODE שאתה רוצה".

אפשר לומר שהחזותי הוא המוסד היחיד בארץ שמדבר בשפה תיאטרונית אחרת?

"זה בית ספר מאוד מבודד. במובן מסוים פסטיבל א-ז'אנר קם כהתנגדות למה שחוויתי בסמינר ומה שהבנתי בחזותי. הרגשתי שאין עם מי לדבר. הסתכלתי על המפה וראיתי מִדְבֲּר. לא היו הזדמנויות ליוצרים חדשים או חממות טיפוח לעבודות בינתחומיות. קיום פסטיבלים מסוג זה הוביל תמורות גם במחול, כיוון שסופסוף התחיל שיח".

מה זה פרפורמנס?

"שאלה טובה. כשהקמנו את א-ז'אנר הדעה הרווחת היתה שבינתחומיות זה לקבץ יחד רקדנית, מוזיקאי ושחקן. זה לא מעניין. אני רוצה לדעת איך אתה חושב, מה נקודת המבט שלך והחוקיות של הדבר, איזה מרחב אתה פותח לקהל. כשהשאלות האלה נשאלות, אתה מבין את מידת האחריות שלך על החוויה שאתה מייצר. כל אחד יקרא את זה בדרכו, אבל ההיגיון הפנימי מתקיים בכל מקרה. פחות מעניין אם יאהבו או לא, מה שחשוב זה שחווים משהו".

א-ז'אנר. כבר מהשם זה בועט.

"כן ולא. זו לא רק התנגדות לקונספט אלא בניה של משהו אחר. בשנה שעברה עסקנו בזרם המרכזי. שם עלתה שאלת ההתנגדות. האם אנחנו שוליים או מרכז? אני לא מסוגל לתפוס את עצמי כשוליים לא חשובים. בשבילי מה שאני עושה זה ה-100%. אז מהו בדיוק המקום שלי? זו שאלה שמעסיקה אותי כל הזמן. זה מושג בעייתי אם מתייחסים אליו ברצינות כי לא המצאנו ז'אנר חדש".

עברת בתמונע מלא גלגולים.

"זה בית שלימד אותי בערך כל מה שאני יודע. התחלתי כתאורן, נהייתי מעצב הבית ותוך דיאלוג מדהים עם נאווה צוקרמן נולד פסטיבל א-ז'אנר. לא חשבתי לאצור אותו. זו היא שדחפה. 'אם זה חשוב לך, תעשה', היא אמרה".

החיים והאמנות בערבוביה.

"אני מתייחס לתיאטרון כמציאות ולא כמייצג מציאות. יש אנשים. במה. שטקר. אור. אדם שעומד מולי. קומפוזיציה. זה קורה עכשיו. זה מכליל אותי. אני שם".

אתה הולך דרך עם אמנים.

"אוצרות זה ליווי אמנותי, הרפתקה משותפת, לא סטוץ חד פעמי. אנחנו לומדים אחד מהשני. היצירה מתפתחת ואנחנו בעקבותיה. אתה חייב להיות שם כדי לייצר קונטקסט. זו מערכת יחסים שוות ערך כי אני תלוי באמנים בדיוק כמו שהם בפלטפורמה. בלעדיהם נשארתי עם קירות ורעיונות".

הקשר האמנותי נמשך מעבר ליצירה עבור פסטיבל.

"פסטיבל א-ז'אנר מורכב מעבודות קצרות. לפעמים יש לעבודה מה לומר מעבר למה שמתאפשר בפלטפורמה הזו והיא מבקשת להתפתח ולגדול. מכאן נולד פסטיבל תמונע כחממה להפקות מלאות שלא מתיישבות בקטגוריות הקיימות. שוליים בתוך שוליים".

האם הניהול האמנותי והאוצרות דוחקים את היצירה? ורדי חושב שלא. "מעכבים, אולי, אבל לא דוחקים. כשעבודה רוצה החוצה, אתה מפנה לה זמן. בגרמניה בישלתי למחייתי.

בחרת לחזור לישראל אחרי שנים באירופה.

"עזבתי אחרי מלחמת לבנון השנייה. הרגשתי חנוק מכל הבחינות. לא יכולתי להתמודד עם מה שקורה פה פוליטית, חברתית, אמנותית. לא רציתי לחיות פה. אחרי שלוש שנים באירופה הבנתי שזו בריחה, שיש פה עבודה לעשות, שצריך להתמודד גם כשלפעמים זה מרגיש שאתה חי בהזיה. זה היה השלב שבו קיבלתי את ההצעה מתמונע".

אז חזרת להילחם.

"גם בברלין זו מלחמה. אתה נלחם על מקומך וההזדמנויות מועטות. היום יש לי מקום, בסיס, בית. היום אני נלחם בפוליטיקה ובקושי לחיות פה. זו מלחמה על קיום הקיים והישרדות כלכלית. זה אף פעם לא פשוט".