"קורינה": פרק מספרה של ענת הדס

קורינה, גיבורת הרומן גדלה באיסטנבול בשנות ה-40 והתגלגלה לשכונה נחשלת בארץ ישראל. חייה רצופים בבחירות גורליות, באסונות גדולים ובאהבה ענקית, מוחמצת וטרגית. גם סיפורה הנשכח של יהדות איסטנבול ערב פרוץ קום המדינה מובא על ידי ענת הדס באמצעות חייה של אישה אחת, נאהבת ונעזבת, שהלכה אל הארץ המובטחת בעקבות האהבה.

ענת הדס היא ילידת תל אביב, נשואה ואם לשתי בנות. מחנכת ומורה לספרות ותרבות ישראל ומתגוררת בשוהם. "קורינה" הוא ספרה הראשון.

1.

החורף הקדים להגיע השנה.

הרוח מכה בחלונות הבתים ומגיפה את התריסים.

שכונת בלאט אוספת לחיקה את תושביה. הכול ממהרים לחזור לבתיהם המדיפים ריחות תבשילים.

שלמה, בחליפתו האפורה, מהדק לגופו את שולי מקטורנו, באפו עולה ריח תבשיל הכבש של מַרְיָם השכנה, שמטבחה נפתח אל החצר המשותפת.

"קורינה". סיפור אהבה טורקי

רחל, כתפיה שמוטות, מנפה קמח לקערה, מוסיפה מים, סוכר, ביצים, שמן, ואת דמעותיה המלוחות, ומערבבת את הבצק לבורקס שמנחם ויוסף כל כך אוהבים. מבעד לחלון היא מביטה בקורינה, בתה הקטנה, הבולטת בין ילדי השכנים בעיניה הירוקות, בשערה הבהיר ובעורה הצח כחלב. לפני שבוע נודע לה שבכורתה וֶרְזִ'ינִי, שעליה גאוותה, הרתה לאיברהים.

ורז'יני, שחלתה בשחפת בילדותה, גדלה ופרצה את גבולות השכונה והקימה מפעל לאריזות קרטון, והיתה עטרת ראשו של שלמה, הרתה למוסלמי.

איך תספר לשלמה? נו סה פואדה, אִיזִ'יקה, לא יכול להיות, ילדתי.

נו סה פואדה, קרידה, לא יכול להיות, יקירה.

מבעד למסך דמעותיה רואה רחל את קורינה משחקת עם אמל ויסמין ומקרבת את ראשה הבהיר לראשו הכהה של שריף, אחיינו הצעיר של איברהים שהמיט צרה על ראשה.

"קורינה, קורינה, אאורה א קאסה, אאורה! עכשיו הביתה, עכשיו!"

קולה של רחל נשמע כצרחה, הילדים מפסיקים את משחקם ועיניהם ננעצות ברחל.

קורינה המבוהלת ממראה פניה של אמה רצה הביתה. מראה אמה המרושלת, ששערה סתור ועיניה נפוחות, מכניס פחד ללבה.

"מאמה, מאמיקה, קרה משהו ליוסף?"

רחל אוספת לחיקה את קורינה ומתייפחת בדממה.

בכייה הגואה של רחל מרעיד את גופה הדשן של קורינה.

זרועותיה הצחות מאדימות מלפיתת אצבעותיה של אמה.

עיניה של רחל נפוחות. "משהו קורה," לוחשת קורינה. "האם יוסף נפצע בצבא? אמא, תעני לי."

למה לא מספרים לה? אולי הוא מת? איפה אבא?

2.

"אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי."

תהלים כב, ב

תהילים כב, ח

דמעותיה המליחו את תבשיליה, ואין דומה טעם הסופריטו שלה לטעם שהכירה משפחתה, והביסקוצ'יקוס איבדו את מתיקותם.

"איז'יקה דֵזְמָזַלְדָה, בתי חסרת המזל," היא מקוננת. שיירת נמלים הולכת על השיש במטבח, ורחל מביטה בהן באדישות. בזרועותיה מערסלת רחל את מזל נכדתה, שעיניה השחורות כעיני אביה

מנציחות את הבושה, ילדה אומללה. כשהרוחות התגברו, והגשם הכה בפנים - נעלם איברהים מעבר לים.

שלמה יוצא לחצר, הפינג'ניקו דה קפה שהגישה לו לא ריענן את נשימתו, הזִקנה רבצה עליו - שערו הלבין, קומתו שחה ועיניו קהו. זה חצי שנה שאינו יוצא לשוק. הסנדלרייה סגורה.

דואב ממבטי האנשים הננעצים בגבו. נדמה לו שכולם מתלחשים על החרפה.

כבר אינו מזמין את שכניו, סלים וכּרים, לקפה בחצר המשותפת. נמנע מלהיישיר אליהם מבט.

החצר שוממה, עלים יבשים מכסים את אדמתה ואת הברֵכה הקטנה שבמרכזה.

אורות מרצדים מחלונות השכנים, הסוגרים על קולות הילדים וריחות החיים.

גברת אַלֶגְרָה הזקנה יוצאת לחצר, ובידיה לה טבלה דה דולסה, מגש ריבות, ועליו שלושה סוגי ריבות.

"בוּאנאס נוצ'ס, ערב טוב, אדון שלמה, סאלוד, בריאות, השם יעזור."

הצינה חודרת לעצמותיה, אלגרה מהדקת לגופה את שַל הצמר העוטף אותה.

שלמה נאנח, שותה מהקפה המר, ועיניו רחוקות, נעוצות בעננים השחורים המגיעים מהים.

קורינה מדליקה גפרור ומבעירה גזרי קרטון כדי להתחמם.

"ורז'יני, הצילו."

"קורינה, קורינה," היא צורחת.

עולמה חשך: קורינה, המפעל, המגירה עם הכסף שחסכה.

ידיה על אפה ופיה, היא רצה ומחפשת את קורינה.

ג'ורג' יוצא כשקורינה אחריו.

ידיה מאדימות, היא משתעלת ונחנקת. דם ניגר מריאותיה. השחפת חזרה.

ריח חצילים מטוגנים עולה באפה. דודה גֶ'מִילה מערבבת במרץ שום, מלח ויוגורט ויוצקת על חצילים מטוגנים. בישבנה המתנדנד ובזרועותיה החסונות מגישה דודה ג'מילה את הסלטים לשולחן הגברים האבלים.

קורינה חומקת אל החצר. עיניו של יוסף, אחיה השותק שהוזעק משירותו הצבאי, ננעצות בה בזעם, אך קורינה אינה רואה, אינה שומעת, רוצה רק לברוח מהריחות המעיקים.

מיום האסון נפשה אינה יודעת מנוח. רגשות האשם מציפים אותה.

"המפעל נשרף, מזל יתומה, והכול בגללי, בגללי."

קורינה אינה יכולה להיישיר מבטה לעיני אחיה ואביה. רק לאמה גילתה את הסוד, שהיא אשמה באסון, שהיא הבעירה את האש שאכלה את בית אביה והשחירה את חייהם.

*

חושך בבית ובחצר.

מבעד לערפל השינה רואה מרים את קורינה הישנה עם התינוקת בזרועותיה.

שמלתה מופשלת, ועיניו של איליאס, שחזר מעבודתו בשוק, נעוצות ברגליה החשופות.

שפתיו ממלמלות: "משאללה, משאללה."

"איליאס, איליאס," בעלה לא זז, נראה כי הוא מהופנט ממראה עיניו.

מרים נכנסת למטבח, וחוזרת עם קערת מי שושנים כדי שייטול ידיו.

איליאס קופץ לאחור מרעש הזכוכית המתנפצת, קורינה מתעוררת בבהלה, והתינוקת בוכה. איליאס יוצא מהבית.

הלידה האחרונה היתה קשה. אחרי כל לידה זעם בעלה על הבת שלא רצה, וצעק עליה שאם לא תביא לו את הבן המיוחל, יזרוק אותה ואת בנותיה מהבית. מרים עייפה, גופה מותש מהלידות התכופות שדילדלו את בשרה. עייפה מהבית ומהבנות. עייפה ממבטי בעלה. את כעסהּ מוציאה מרים על בנותיה, היא מקרצפת את גופן שבגיגית בליפה קשה, ואינה שומעת את בכיין.

"מה קרה, מרים? מרים, למה את לא עונה?" קורינה מבוהלת,

שתיקתה של מרים מפחידה אותה. ידיה בגיגית ומבטה בוהה. משלא מוצאת קורינה את עיניה של מרים, היא יוצאת לחצר הקרה, ומשם חומקת למיטתה שבקומה השנייה.

הבית על שתי קומותיו קודר. חדריו השקטים קרועים אל החצר המשותפת למשפחת עבדול־רחמן, משפחת פאפו ומשפחת בוכור.

בעבר המה הבית מילדים. חברים ושכנים נכנסו ויצאו מהבית, המטבח היה אפוף בריחות תבשילים, וצחוקה של רחל התגלגל בחדרים.

עכשיו הבית שותק. ורז'יני מתה, יוסף בצבא, מנחם בורח.

מזל הקטנה מחפשת את עיני סבתה, אך אינה מוצאת. היא זוחלת על רצפת המטבח ועוקבת אחר מסע הנמלים.

קורינה בורחת אל הנמל, מתבוננת בגלים וחולמת, רעש קוביות השש־בש של פועלי הנמל מעיר אותה משרעפיה. היא מהדקת את שמלתה לגופה ורצה.

"קורינה", מאת ענת הדס. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 286 עמ'.