דוקטור שמוליק ומיסטר קראוס
"מאחורי עיניים כחולות", הדוקו על שמוליק קראוס ששודר שנה לאחר מותו, עוסק שוב בפיצול האישיות בין הזמר המוכשר לאדם האלים, ומצליח להסביר ששתי הדמויות אינן מנותקות, ולמעשה תלויות זו בזו
כששמוליק קראוס הלך לעולמו בדיוק לפני שנה, עשרות הסופדים לו בחרו להתמקד בשני האלמנטים הבולטים שבאישיותו המוכרת. מצד אחד - כישרון פזמונאי יוצא דופן ויכולת כתיבה כמעט על טבעית, שאחראים לכמה משירי הפופ והרוק המכוננים בתרבות הישראלית. מצד שני – אדם אלים עם תווי פנים גסים, חיבה יתרה לאלכוהול, מצב גופני ונפשי מעורער ושאר קלישאות שניתן לאגד תחת קלישאת העל - "נפש מסוכסכת". התייחסות לא מפתיעה, למען האמת, כמעט מתבקשת - כשמחשבים את סך השירים היפים שכתב, ומחלקים בכמות הכותרות הלא מחמיאות שנכתבו עליו לאורך השנים.
עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו
גם הסרט "מאחורי עיניים כחולות" של עדי הראל, ששודר אמש (ד') ב-yes דוקו במסגרת שבוע דוקו-מיוזיק, לא ממש מנסה לסטות מהפרדיגמה המוכרת בניתוח אישיותו של קראוס, ובמובנים רבים הוא רק משרת ומנציח אותה. באותה מידה, גם השילוב המוכר בין קטעי ארכיון לבין קטעי ראיונות עכשוויים וקפיצות בזמן אינו מחדש משהו, ולא בטוח שיש בו צורך. ובכל זאת - יש בסרט חידוש מסוים.
במילים אחרות – אם הסברה הרווחת במשך שנים היתה כי קראוס היה מעין גרסה מוזיקלית של "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", פיצול אישיות שכולו מילים עדינות ואגרופים קפוצים, סרטו של עדי הראל מותח קו בין שני השמוליקים, ומסביר את התלות ההדדית ביניהם. לא דבר מובן מאליו, בתקופה שבה בוער ויכוח על ההפרדה שבין יצירתו של אמן לבין אישיותו (ראו ערך פרשת אריאל זילבר ופרס אקו"ם). לא עוד שני אנשים באחד, כי אם אדם מורכב הנקרע בין שני צדדים באישיותו.
בתחילת הסרט מתכחש קראוס להגדרתו כ"מוזיקאי" בטענה (ההגיונית בחלקה) כי לא יצר מוזיקה חדשה כבר עשר שנים. הוא מעיד, וכך גם כל הסובבים לו, כי השנים האחרונות - גם אם היו מלוות במטפל זר וכסא גלגלים, נוחות ומיטיבות עמו מכל שנות ההוללות הסוערות - אלו עם הנשים, הלהיטים, האלכוהול והאקדח. מצד שני, כשהוא מתוודע לראשונה לפלאי היוטיוב, האמן הראשון שהוא מבקש להאזין לשיריו הוא שמוליק קראוס.
רגע אחד במהלך הסרט כמו נותן תשובה לכל אלו שתהו מה גרם ליוצר האדיר והמוכשר הזה לברוח ממוזיקה כמו מאש. בסצנה היחידה שבה מודה קראוס כי הוא מרגיש "על הפנים", הוא מסביר שעלה בו לפתע הצורך ליצור שוב, ולהקליט שיר חדש. את דחף היצירה הזה הוא נאלץ לבלום בשנותיו האחרונות, מהחשש לחזור לאברבנאל , מוסד שביקר פעמים תכופות - בעיקר כשסיים להקליט אלבום. זה הרגע בסרט שקושר סופית את שמוליק קראוס היוצר העדין עם זה האלים והמעורער, ומדגים כמה הם תלויים זה בזה. בסוף כל פזמון יפה מסתתר כעס מכוער שרק מחכה להתפרץ ולהיעלם, לפחות עד הסיבוב הבא.
אוהב את הבוידעם
וכך, לאורך כל הסרט אנחנו מביטים בדמותו הזועפת של קראוס בשלל שלבים בהתפתחותו, בעוד אנו מאזינים לקולו הרך ולזמרו הנוגה. אדם חמור סבר ועב גבות, שמוצא את המקום שבו הוא יושב (זה הפיזי כמו זה המטאפורי) נוח מאוד, ומצד שני – שלא כמו חברו ושותפו אריק איינשטיין, מכבד את אלו שרוצים להוקירו, מתייצב לערבי המחווה הרבים שנערכים לכבודו, ומזכה אנשי תקשורת צעירים ושאפתניים בראיונות ארוכים עמו.
מעניין שקראוס ואיינשטיין עזבו אותנו באותה שנה קלנדרית. גם אם אחד מהם הוא סמל הקונצנזוס הישראלי והשני נמנה עם האמנים השנויים במחלוקת שהכירה התרבות בארץ, השניים בחרו לנצל את השנים האחרונות בחייהם בהסתגרות הרחק מאור הזרקורים, ונדמה שהם העדיפו לאפסן את שנות הזוהר בבוידעם מאובק בדירה תל אביבית קטנה. זה מעניין פי כמה כשחושבים על כך שמדובר בשני אבות הפופ הישראלי, ז'אנר שהיום לא מוצא מקום ליוצרים בעלי עומק או אישיות מעניינת במיוחד.
יום אחד הוא סיים להאזין לאלבום והגיע אליי לדלפק במטרה לרוכשו, ובאותו רגע הגבתי במהירות ואפילו ניערתי את אדישות מוכר הדיסקים המתבקשת, כשאיחלתי לו האזנה נעימה. קראוס לקח את האלבום, הביט הצידה ובלי לחשוב הרבה פינק אותי בגרעפס חזק ולא מתפשר, שהדיו נשמעו עד לחדר המוזיקה הקלאסית. וכך הוא גם יצא מהחנות, כשהוא אפוף קדושה והבלי גסות, ממש כפי שנזכור אותו כולנו. "מאחורי עיניים כחולות" לא משנה משהו בתפיסה הרווחת לגבי שמוליק קראוס, אבל הוא בהחלט גורם לנו להבין שלולא האחד – לשני לא היתה זכות קיום.
