כשהחיים עמדו מלכת. 20 שנה לטבח בחברון
20 שנה אחרי שברוך גולדשטיין רצח 29 בני אדם במערת המכפלה, הזמן בחברון נעצר. החנויות סגורות, הרחובות שוממים, ומיעוט הפלסטינים שנותרו יודעים: לאיש לא אכפת. "העולם המשיך את חייו, אצלנו כלום לא השתנה"
יום ראשון, מוקדם בבוקר. משפחת אבו חדיד מחברון מתחילה בשיפוץ חנות שנמצאת בבעלותה ברחוב השוהדא בעיר, מרחק עשרות מטרים בלבד ממערת המכפלה. לא עובר זמן רב ולמקום מגיעה קבוצת מתנחלים, תושבי היישוב היהודי בעיר. הם הביאו כיסאות פלסטיק, פותחים שני שולחנות מול הכניסה לחנות ומעמיסים עליהם כיבוד קל ושתייה. המטרה: להקשות על בני המשפחה להיכנס ולצאת מהחנות, כצעד מחאה נגד השיפוץ. כוחות צה"ל ומשטרה שנמצאים בכניסה למערה ומודעים היטב לנפיצות הגבוהה, מגיעים מיד כדי לבדוק את פשר הפיקניק המאולתר ובעיקר כדי ליצור חיץ בין הצדדים לפני שהאירוע ייגרר לאלימות.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
דקות ספורות עוברות ולפתח החנות מגיעים משקיפי האו"ם מטעם ארגון TIPH - הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון - ואחריהם עוד משקיפים מארגונים שסביר כי מרבית הציבור הישראלי שומע עליהם בפעם הראשונה, כמו תוכנית הליווי האקונומית בפלסטין ובישראל (EAPPI) ומתנדבי משלחת השלום הנוצרית (CPT). בסופו של דבר השקט נשמר, למעט נאצות וקללות.
הסיטואציה המוזרה שבה מתערבבים מתנחלים, פלסטינים, חיילים, שוטרים, אנשי או"ם ומשקיפים בעלי חזות סקנדינבית - שכולם פועלים או מתגוררים בתוך תא שטח קטן בגודל 4.5 קמ"ר יכולה הייתה להיות פתיח של בדיחה מוצלחת, אבל החיים בשני העשורים האחרונים בשטח ,H-2 החלק של חברון שנמצא בשליטה ישראלית, הם הכול חוץ מאתנחתה קומית.
במיוחד לא היום, 20 שנה בדיוק אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה חמוש בנשק אוטומטי ופתח בירי. 29 פלסטינים נרצחו ויותר ממאה נפצעו עד שנשקו נעצר, ואז התנפלו עליו הניצולים באולם והרגו אותו. הטבח שינה את פניה של חברון עד היום הזה.
אנחנו אלה שנענשו
בין מאות המתפללים שמילאו באותו יום את האולם היה גם כמאל אל-עבדי, אז בן ,20 שעבד כאיש שיווק של נעליים שיוצרו במפעל השייך למשפחתו. הוא יושב בכיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק מאז שכדור פילח את גרונו ופגע לו בעמוד השדרה. אל-עבדי איבד את ההכרה והתעורר רק אחרי כמה חודשים בירדן.
"הרופא הירדני הגיע והתחיל להסביר לי שכדאי שאתרגל לעובדה שלא אוכל ללכת יותר," הוא נזכר, ומספר כי קיבל מישראל פיצוי חד-פעמי בסך 100 אלף שקל. הוא הצליח להשתקם וכיום הוא עובד כפקיד ברשות הפלסטינית, מקדיש את חייו לקידום ספורט לנכים ואף השתתף בתחרויות בינלאומיות בענף טניס שולחן. העיר שבה הוא חי, לעומת זאת, מעולם לא השתקמה. "חשבנו שהעולם יעמוד לצדנו אחרי הטבח, אבל אנחנו אלה שנענשנו בגללו שוב."
זה התחיל בהגבלות התנועה של התושבים הפלסטינים וסגירת חלק מחנויותיהם, בשל החשש מנקמת דם. בעקבות האינתיפאדה השנייה הרחיב צה"ל את מדיניות ההפרדה וכפועל יוצא סוחרים רבים סגרו את החנויות ברחובות הראשיים, שהפכו לאזור נטוש שתושבים רבים עזבו אותו לטובת אזורים אחרים.
בין שדרת החנויות הסגורות נמצא ביתו של מופיד שראבתי. "הייתה לנו חנות לממכר נרגילות ופחמים. יום הטבח היה גם היום האחרון שבו היא הייתה פתוחה," הוא אומר, שוכב על מיטה בסלון הבית הדל ומעשן בשרשרת. עד אז, הוא מספר, גרו בבתים הסמוכים גם חמשת אחיו והחנות הייתה מקור הפרנסה של המשפחה. "אחרי שהחנות נסגרה, ובעקבות השגרה המתוחה כאן, שניים מהאחים שלי עזבו לחלק הפלסטיני של חברון, ואח אחר עבר לרמאללה."
אתה עצמך לא חשבת על עזיבה?
"תראה, אני מבין את מי שעזב אבל אני לא אשבר, למרות שמופעל עלינו לחץ לעזוב והיה גם מי שהציע לנו צ'ק של מיליון שקל בתמורה לפינוי הבית."
20 השנים שחלפו לא הותירו בו הרבה מקום לאופטימיות. "כל העולם המשיך את חייו מאז אותו יום, אבל אצלנו כלום לא השתנה. החיים שלנו נעצרו," הוא אומר, ולא חוסך בביקורת גם כלפי הרשות הפלסטינית. "אנחנו לא מקבלים מהם שום תמיכה."
מעדיפה למות כאן
חאלד חטיב, שכן שמצטרף לשיחה בבית שראבתי, מנסה דווקא לשמור על זיק של אופטימיות. "בשנים הראשונות שהמתנחלים הגיעו לכאן, היו בינינו לבינם יחסים סבירים," הוא אומר. "חשבתי שהם מעוניינים לחיות בשלווה ובחיים משותפים, אבל עם השנים הם עזבו ובמקומם הגיעה לכאן קבוצה קיצונית שאיתה החלו כל הבעיות." שאר הנוכחים בחדר קוטעים אותו בטענה שאף אדם לא נכנס לשטחו של האחר בכדי לחיות בשכנות טובה. על דבר אחד כולם תמימי דעים: הטבח, הם אומרים, רק חיזק את הקיצוניות גם בצד הפלסטיני, משום שבעקבותיו יצאו לפועל פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל.
התחושה שהתושבים הפלסטינים ננטשו על ידי כולם עולה שוב ושוב. "החיים שלנו הפכו להיות קשים יותר," אומרת וואדחה אל-באייד, אישה מבוגרת שבנה עראפת נהרג בטבח. לדבריה, הצלב האדום העניק בעבר סיוע במזון לתושבים הנזקקים אך זה הופסק בשנים האחרונות, וכיום רק מוסדות צדקה שלא ברור אם מקורם בחמאס עדיין ממשיכים לעזור, "אבל הסיוע הזה פשוט לא מספיק," היא אומרת. "כל מי שהיו לו ילדים עזב כאן ועבר למקום אחר אבל אני נשארתי. אני מעדיפה למות בבית הזה."
ההליכה חזרה מביתה לכיוון מערת המכפלה מסבירה את התחושה המדכדכת. הרחובות שוממים, כל החנויות סגורות ומולחמות במוטות ברזל ועליהן גרפיטי של מגיני דוד ולצדם כיתוב בערבית של המילה חמאס. הכניסות שפעם חיברו בין צפון העיר לדרומה אטומות בבטונדות כבדות ומדי פעם מפר את השקט קול רכב של מתנחלים, ג'יפ צבאי או מכונית עם כיתובים שונים של כל אותם ארגוני זכויות אדם, שמתעדים כל גפרור שיכול להצית מחדש את חבית הנפץ הרדומה ששמה הסטרילי הוא H-2.
לפנייה לכתב/ת 
