כוחה של מילה: מחברת העברית של קפקא
יצירתה של הבמאית רות קנר נולדה מתוך מחברת דקה שחושפת מילים בעברית שכתב פרנץ קפקא. התוצאה: יצירה ניסיונית שמדברת בשפתו של הסופר
הכל החל במחברת דקה בצבע כחול. לא מדויק. הכל בעצם החל בחיטוט בין נסתרות צפונותיה של הספרייה הלאומית בירושלים שם נגלתה המחברת. יד המקרה? אולי לא. חיפוש אחרי נושא לעבודה חדשה תמיד צופן בחובו הפתעות, ובמהלך מלאכת החיפוש של הבמאית, רות קנר, שמתחילה לרוב בין דפי ספרים - היא מצאה את דרכה אל אוצר.
זה היה הארכיבאי בספרייה שהגיש לה את המחברת שנסתתרה בכספת הארכיון. "אולי זה יעניין אותך", אמר. אוסף של מילים בעברית מנוקדת. כתב היד מעט ילדותי. האותיות לא שוות בגודלן, מתעגלות בקצוות. זו היתה מחברת לימודי העברית של פרנץ קפקא. ברגע זה, היא ידעה, נולד הפרויקט.
מסע בתוך מחברת
"קשה לתאר את התחושה שאחזה בי כשהבנתי במה מדובר. לא היה לי מושג שקפקא למד עברית. עצם כך שכתב מילים בעברית היה בעיני גילוי מטורף. לגעת במחברת הזו שבה נגע הוא עצמו ובה כתב, הרגיש כמו כוויה, ומאותו הרגע לא יכולתי לעזוב אותה. היא שלחה אותי למסע".
ללימודי העברית, בהם החל ב-1917, קדמה משיכתו העזה של קפקא אל התיאטרון היהודי ולשפת היידיש. קפקא נכבש בקסמו של תיאטרון היידיש מה שהוביל אותו לכתיבה על העשייה התיאטרונית. "גם זה היה פרט שנעלם ממני", אומרת קנר. בפרויקט החדש, אירוע ניסיוני מעורר מחשבה שיציג החל בשבוע הבא בשני חללי גלריות שהעמיד מוזיאון תל אביב לרשות האנסמבל, היא מפרקת את מחברת המילים ומציגה גם טקסטים על תיאטרון מתוך יומניו.
"הוא כתב מתוך הבנה שלא תאמן על המנגנון התיאטרוני. גם עולם הקרקס משך אותו ובעיקר לוליינים. יש חוקרים שמפענחים את העיסוק שלו באקרובטים, בהליכה נגד כוח המשיכה והמשקל - מה שבא לידי ביטוי בכתיבה שלו, שבורחת מהנורמטיבי והמקובל".
זוהי נקודת מוצא אקזיסטנציאליסטית משהו.
"זו הקריאה שלנו. זו גם הכתיבה. צריך להודות על האמת - כל העניין הזה של להגיע למשמעות לא באמת מסתדר".
לצד המילים הבודדות שרשם, משמשים גם פרגמנטים מתוך "מחברות האוקטבו" שנמצאו בעיזבונו כחומר גלם. בשמונה המחברות נמצאו שברי סיפורים ומעין רשומון אוטוביוגרפי מקוטע שמפגיש את הקורא עם קפקא האדם והכותב. "כתביו היותר משמעותיים של קפקא הם פרגמנטים. פרגמנטציה אינה מקרה, היא חלק מהמשמעות שהיא מרסקת. היצירה כולה נכללת בדיווחים פרטניים הנקטעים לפתע פתאום כאילו אין מה לומר עוד.
"לא נקטעים אלא מסמנים אי-אפשרות - אי אפשרותו של הקיום היומיומי, אי אפשרותה של הבדידות, אי-האשרות לקבל את אי-האפשרויות האלה", כתב הפילוסוף והתיאורטיקן הצרפתי, מוריס בלאנשו. את הקו הזה ממשיכה יצירתה של קנר.
מתוך "מחברות האוקטבו" לוקטו ארבעה סיפורים שעוסקים בקהילות עתיקות, נכחדות או מכחידות, מיעוטים ושנאת זרים. "כשאתה קורא את הסיפורים מתוך ידיעה מוקדמת על התעסקותו של קפקא בשפה העברית, מתקבלת פרספקטיבה שונה ומתווספים רבדים נוספים של תובנות. זה מאוד מפתיע", אומרת קנר. "הוא מדבר על סכסוף דמים עתיק יומין, על זרים שממלאים את העיר מה יותר אקטואלי מזה?".
אז מהי בעצם היצירה הזו? תיאטרון? קריאה?
"מופע שכולו מילים. תיאטרון דיבור שבו תפקיד השחקנים לתת חיים למילה, שבדרך כלל כפופה להיררכיה ומשועבדת למבנה תחבירי. מילים איבדו מערכן, אנחנו משתמשים בהן ביומיום כמסחרה, ופה אתה עוצר לרגע. מקשיב. עולם שלם במילה.
זו לא הצגה אלא תצוגה של חומרים. אנחנו נותנים במה למילה, מנסים למצוא בה פעולה ולהרכיב קומפוזיציה. כך אנחנו מאפשרים לעצמנו ולקהל לשחרר אחיזה מהלוגיקה הסדורה, לוותר לשעה על הצורך שלנו בליניאריות, ולתת לאסוציאציות לעבוד".
