טרזן. סופרמן. אגדה
לא הכי מהיר, לא כזה גבוה ולא ממש מוכשר, אבל ספורטאי ענק והלוחם הכי גדול שדרך אי פעם על מגרש כדורגל. אחרי שצחק על רופאים במשך 15 שנה, הפציעה ה-36 הכריעה את קרלס פויול, המנהיג שדירבן את חבריו גם מהאלונקה ונישק את סרט הקפטן הקטאלוני בברנבאו. אסף לירן נפרד מהלב של ברצלונה
עוד ב-ynet ספורט:
- מה קרה כשמכבי ראשל"צ הגיעה עם אוטובוס אדום לגמר הגביע בכדוריד?
- ז'וזה מוריניו נגד הכדורגלן המצוי: "תקוע מול המראה"
- ומכבי חיפה מתכננת רכש נוצץ לקיץ הקרוב
כאוהד, תרצה או לא, אתה מוצא את עצמך מתחבר לשחקנים וספורטאים מסויימים הרבה יותר מאחרים. וכשמדובר בעתיד הקפטן של הקבוצה שלך, אחד שמגן על החולצה שלה כבר 15 שנים, אז הלב מתחיל לדפוק בקצב של מכונת ירייה.
האמת? התחושה הייתה שכבר עברנו את הסרט הזה. מסיבת
העיתונאים האחרונה של ברצלונה בעונה הקודמת הייתה גם היא של פויול. כשעוד לא היה ידוע מה יהיה תוכנה, התחילו לרוץ תסריטים בראש, והכל בשניות. פה אתה מדמיין את הגליץ' ההוא, ושם את הגול הזה, ואז נזכר בקאמבק שלו מפציעה סטייל קלארק קנט שהופך לסופרמן.
כי בשבילי – ואני לא היחיד, הוא סופרמן. הכינוי הזה הודבק לא פעם לליאו מסי – ואין צורך להסביר למה, אבל להתמודד עם הדברים שפויול עבר בקריירה שלו ועדיין הצליח להתאושש פעם אחר פעם, והפך לאגדה עוד לפני פרישתו, זה הישג שקשה להסביר במילים. זו העונה ה-15 שלו במדי הבלאוגראנה ולאורך התקופה הוא עבר לא פחות מ-36 פציעות - כמות פסיכית, אבל כזו שמחווירה לעומת המחיר שזה גבה ממנו: היעדרות מצטברת של 708 ימים. כמעט שנתיים.
הדבר היותר מדהים הוא שבכל-פעם שהצוות הרפואי נתן הערכת זמן על חזרה משוערת, פויול גיחך על חוקי האנטומיה וחזר מוקדם יותר. זה הגיע כבר למצב שהאוהדים לא ידעו למה לצפות. אמרו שאם היום יודיעו שהוא בחוץ לחצי שנה, ביום שישי זה יהיה שלושה חודשים, בשבת חודש ובראשון הוא כבר יעלה לשחק. זה היה בצחוק, אבל אף אחד לא היה מופתע אם זה היה הופך למציאות.
באוקטובר, כשפויול עשה קאמבק אחרי עוד פציעה, בארסה שיחררה וידאו עם הכותרת: "Puyol is Back", אבל הפעם המשחק נגמר. בפעם הראשונה בקריירה המפוארת שלו, הגיל ניכר על הקפטן הבארסאי. הבלם המתולתל עם הספרה 5 על הגב אולי עלה שוב על המגרש, אבל זה כבר לא היה אותו פויול. וזו הגדולה של "טרזן". מי שאחראי לאחת התמונות הגדולות בתולדות המועדון – הנשיקה לסרט הקפטן בקלאסיקו ה-2:6 בברנבאו - הבהיר שלא יכפה את עצמו על המועדון שהוא כל-כך אוהב, כמו מנהיג אמיתי, אמר שהוא כבר לא יכול לשחק ברמה שהוא מצפה מעצמו והחליט לעזוב בקיץ.
הבום האמיתי יפול רק אז, כשתגיע מסיבת העיתונאים הסופית, בה אפשר יהיה למלא בריכה מכמות הדמעות שיזלגו בחדר התקשורת בקאמפ-נואו. תשאלו את מי שאתם רוצים – שחקנים, אוהדים – לאף אחד אין מושג איך זה ייראה למחרת, כי פשוט אי אפשר לדמיין את בארסה בלי פויול.
ג'רארד פיקה, שפרסם מכתב פרידה מרגש מחברו הטוב, כנראה תיאר את המהות של "טרזן" יותר טוב מכולם כשאמר פעם: "הוא חזר מפציעה ואמרתי לו באמצע המשחק: 'התגעגעתי אליך'. הוא אמר לי לסתום את הפה ולהתרכז. פעם אחרת הוא אמר שאני לא מפוקס. היינו ביתרון 0:5 וזו הייתה הדקה ה-90".
זה פויול, בלם – שהיה פעם שוער. וקשר. ומגן ימני. ושמאלי - לא הכי מהיר, לא הכי גבוה (1.78), בטח לא הכי מוכשר, אבל הלוחם הכי גדול שראיתי על מגרש כדורגל, מנהיג אמיתי ואחד שעשה הכל – ויותר – בשביל בארסה.
הוא עלה לקלאסיקו אחרי אימון וחצי בשלושה חודשים, שיחק עם מסכה על הפנים כדי שיוכל לעזור לקבוצה, הכריח את הרופא לשדך (כן – עם שדכן) לו את הפנים מחוץ לקווי המגרש במהלך משחק אחרי שנפגע, וגם החליט – פעם – להישאר ער במהלך ניתוח להוצאת סחוס מהברך כדי לראות שהכל עובר בסדר. הצוות הרפואי דיבר אז על היעדרות של שלושה חודשים, אז הוא אמר שתוך חודש הוא במגרש.
אתם מכירים עוד שחקן שיסכים שישדכו לו את הפנים באמצע משחק?
עבור אוהדי בארסה, הפרישה הקרבה שלו תהיה יום עצוב, אבל אוהדי הכדורגל ייאבדו גם ספורטאי ענק. לרונאלדיניו, שחזר עם מילאן לקאמפ-נואו ב-2010 והפסיד לבארסה בגאמפר, הוא נתן את הגביע כמזכרת, על הטיפולים של מיקי רוקה – בלם בטיס לשעבר שחלה בסרטן – הוא שילם בעצמו, לטיטו הוא נתן להניף את גביע האליפות ולאבידל את גביע האלופות בוומבלי.
כשבארסה שיחק מול ריאל ופיקה הרים מצית שנזרקה למגרש, פויול העיף לו אותה מהיד ודרש ממנו להתרכז. אחרי שקיבל כאפה מסרחיו ראמוס, הוא אמר ש"זה קורה, כבר שכחתי מזה", ואת דני אלבס ותיאגו, שרקדו מול הקהל ב-0:7 על ראיו ואייקאנו, הוא הטיס בחזרה למרכז המגרש.
כך התייצב פויול להגרלת ליגת האלופות
בעונת 2011/12, פויול הגיע להגרלת הבתים של ליגת האלופות עם הגביע מוומבלי, אבל הדהים כשהופיע עם חולצת פולו של בארסה. "הסתכלתי על כל החליפות שיש לי והחלטתי שאהיה הכי שמח עם הסמל של בארסה קרוב ללב שלי", הוא אמר אז ודיבר על אותו לב שאחראי על ההצלה האדירה שלו מול לוקומוטיב מוסקבה, כמעט עשור לפני כן.
האם זו ההצלה הגדולה בכל הזמנים של שחקן שדה?
פויול, אחד שידע הצלחות ושנים רוויות אכזבות בבארסה, יפרוש כסמל הכי גדול שלבש את מדיה, כלוחם ענק וכמוטיבטור גדול שתמיד שם את טובת המועדון לפניו. פעם, כשחזר לשחק בקלאסיקו אחרי כמעט שלושה חודשים בחוץ, הוא נפגע שוב. בזמן שהורד מהמגרש על אלונקה, הוא לא בדק את מצב הפציעה, אלא החזיק את היד של פיקה ודירבן אותו. גם עכשיו, בסוף – כשהוא מודיע שהוא פורש - הוא מצליח להחדיר מוטיבציה בשחקנים. רק תדמיינו אותם עולים למגרש בעוד שבוע למשחק הגומלין מול מנצ'סטר סיטי. אני אהיה שם כדי לומר לו תודה.
לפנייה לכתב/ת 
