היתרונות המפתיעים של ילדה במדים
היה די צפוי שהגיוס של בתו הבכורה יוציא מניר קיפניס גל של אהבה. היה פחות צפוי שהאהבה הזאת תתחלק בין הילדה הקטנה שלו לצבא ההגנה שלנו
בפעם הראשונה אתה בן 18, מנסה לשחק אותה קול כמו אריק איינשטיין בדשא אצל אביגדור, משתדל שהדמעות של אימא לא ייקשרו גם בעיניך. רגוע כלפי חוץ, ובפנים מבוהל עד עומק נשמתך. בפעם השנייה אתה מגיע לבקו"ם מהצד של המתגייסים, מוביל לשם את ילדיך. לא משנה כמה יש לך, הפעם הראשונה שלהם היא השנייה שלך.
אני צועד עם בכורתי הגר אל שערי הבסיס, והנה זה שוב: משחק אותה קול כמו אריק איינשטיין בדשא אצל אביגדור, משתדל שהדמעות של אימא לא ייקשרו גם בעיניך. רגוע כלפי חוץ, ובפנים מבוהל הרבה יותר משהיית ביום הראשון לשירותך. מבוהל כי אתה כבר יודע שצה"ל הוא גוף מטומטם. כל כך מטומטם שהעלבון הכי גדול לאומה הערבית הוא שאנחנו פה גם בחלוף 66 שנים.
צה"ל הוא צבא שיש לו מדינה. ככזה הוא מפרנס חגיגה של בזבוזים על חשבון קיצוץ מתמיד בתקציבו של החייל הפשוט, שתלוי בכסף של הוריו כדי לא לרעוד מקור בחורף ולהצחין בתוך מדים ספוגי זיעה בקיץ. צה"ל מוביל לחשיבה כוחנית, מכניס אותך לסיטואציות הישרדותיות שמכריחות אותך להפעיל כוח מוגזם כלפי אוכלוסייה שרובה חפה מפשע.
וצה"ל הוא מקום שבו אנשים טיפשים נותנים לך פקודות טיפשיות: המושג "עבד כי ימלוך" קורם עור וגידים כמעט בכל פעם שאתה נתקל באפסנאי, בנשק, בנהג או בנגד משמעת. אם היה לי נדמה שמשהו השתנה במערכת הכוחנית, הבזבזנית והמטומטמת הזאת ב-23 השנים שחלפו מאז שהשתחררתי משירות סדיר, אז צדקתי: אכן חל בצבא שינוי גדול לרעה.
יכולתי להמשיך ולהכביר כאן מילים בגנותו של "הצבא הכי מוסרי בעולם", ובניגוד לירי של חיילי המילואים, לכל כדור שלי הייתה כתובת מדויקת. רק שאחרי כל זה יש לי דבר אחד לומר לכם מעומק ליבי הדואב: אני מת על צה"ל. משוגע עליו. חושב שעם כל כיעורו שנגלה לכל עין כמעט בכל מצב, הוא הדבר הכי יקר במדינת ישראל ולמדינת ישראל.
יותר מכל יעד שכבש במלחמות, כולל קיר האבנים ההוא. הוא נשמת אפה של החברה הישראלית, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא הדבר הכי קרוב בעיניים החילוניות שלי לקדושה. לא בגלל יכולתו המוטלת בספק תמידי להגן עלינו מפני כל איום מבחוץ, אלא בזכות יכולתו למנוע מאיתנו להיקרע מבפנים.
אנחנו כאן שווים לרגע
בואו נוציא לרגע בזהירות את הראש מהחלון ונסתכל מערבה אל המדינות שאנחנו רוצים להידמות להן: לא תמצאו ביניהן אפילו אחת שבה מתייצבים כל האזרחים בני ה-18 על קו זינוק אחד למשך שלוש שנים מחייהם. אבל מהצד השני של הדברים, בשלוש השנים האלה לובשים בני ובנות ישראל מדים זהים. הרקע המשפחתי, העדתי והכלכלי שלהם הופך באחת ללא רלוונטי (אני יכול לשמוע כמה חריקות שיניים מאחור, מבטיח לחזור לזה עוד מעט), והם נמדדים רק על פי תוצאות פעולותיהם ולא על בסיס מעמדה של משפחתם בפירמידה החברתית. והנה היתרון הגדול של צה"ל כצבא ששומר עלינו מבפנים הרבה יותר מאשר מבחוץ.
הם ישמרו ביחד אל תוך הלילה, יקללו את החניך התורן שזיין אותם במשמרת הכי גרועה, ידחפו אחד את השני קדימה במסעות, יחברו בידיים רועדות מהתרגשות את סמל חיל הרגלים לכומתת הטירונים הירוקה ויישבעו שכאשר ייצאו הביתה עם הכומתה החומה המיוחלת, הם יקעקעו את העץ של החטיבה על הזרוע.
אני לא רוצה להיתמם. ברור שמחוץ לשערי הבסיס מחכה לשניים האלה מציאות אחרת: יוגב כבר מצא חבר שיחכה לו ליד הבסיס עם הקבריולט שקיבל מאבא ליום הולדת 17, והמקסימום שיוכל לעשות למען אלירן הוא לתת לו טרמפ לארלוזרוב כדי שיוכל לתפוס את הרכבת לבאר שבע ומשם את האוטובוס לירוחם. ועדיין לא דיברנו על תקציב הבילוי של שישי, על התור בכניסה למועדון שבו יקבל יוגב קדימות כי הבחורה שאיתו נראית כמו כרטיס כניסה לגן העדן ולגיהינום בו זמנית, ואילו אלירן ייאלץ להחביא מתחת לחולצה את שרשרת הזהב שקנתה לו אימא כדי שהסלקטור לא יטעה לראות בו ערס.
גם שוויון בהזדמנויות שמחכות אחרי השירות לא יהיה ביניהם. ליוגב יש כבר רישום על הנייר לכמה אוניברסיטאות טובות בחו"ל שתנאי הקבלה שלהן הם שקלול בין ממוצע הציונים של הסטודנט ליכולת הלכלית של אבא שלו. אלירן לעומתו יצטרך לקרוע את התחת כדי לממן לעצמו את שכר הלימוד באוניברסיטת באר שבע, ולחלום על היום שבו יוכל לשכור עם החברה שלו דירת שני חדרים בשיכון ד'. לכאורה לא השתנה כלום בסביבתם של החיילים מירוחם ומרמת אביב שנפגשו בפעם הראשונה בבקו"ם. אחד מהם ייאלץ לעבוד קשה עבור כל מה שירצה להשיג בחייו, השני יצטרך רק לבחור. ובכל זאת, משהו השתנה בראש.
שלוש שנים במערכת שבה מתחילים את המסע מאותו קו זינוק ובסביבה סטרילית לחלוטין לעולם שבחוץ - סביבה שבה אתה נמדד על פי כישוריך ולא על פי קשריך - הייתה שיעור טוב לחיים של הרמת-אביבי והבאר-שבעי. יוגב למד שבתחרות אמיתית אין ארוחות חינם, והוא גאה בעצמו שהצליח כשווה בין שווים גם בלי להרים טלפון לאבא'לה. אלירן למד שהאשכנזים הצפונים, אלה שאבא שלו הסביר לו שאוניברסיטה טובה רק בשבילם, הם לא יותר חכמים. כמי שהשלים שלוש שנים כלוחם וכמפקד ביחידה קרבית, לא יהיה מבחן אקדמי או עסקי שהוא ייגש אליו בתחושה שזה גדול עליו. אפשר שהוא טועה, אבל לעצם התחושה הזאת אין מחיר.
אם בריאותה של חברה נמדדת על פי מקדם המוביליות החברתית שלה (ותשאלו כל סוציולוג: אין מדד טוב מזה לחוסן חברתי), הרי שלמערכת החיסונית של החברה הישראלית קוראים צה"ל והיא הנוגדן הטוב ביותר נגד המחלה הגרועה ביותר. זו שבה הגוף לא מותקף על ידי נגיף מסתורי מסוריה או מאיראן, אלא תוקף את עצמו. ואם כך, תדע כל אם עברייה: גם אם גורל בניה יונח בידי מפקדים שאינם ראויים לכך, לפחות היא שמה אותם על מסלול שלאורכו רק הישגיהם יקבעו את מעמדם.
מה יגידו השכנים
בנקודה הזאת אני מבקש מכם להוציא כל אחד מימייה, ובעודכם לוגמים משהו שלא תתייבשו לי, אוסיף שאי השוויון חילחל במשך השנים גם אל הצבא. מפקדים בכירים מעדיפים לעיתים לדאוג שהדומים להם ביותר מבחינת הרקע האישי יהיו ראשונים בין שווים, ויש סיירות שהיו רשומות בטאבו על שמם של בני ההתיישבות העובדת (בהקשר הזה לא דחוף לי להפריך או לאשש את האגדה על "טייסת הנפלים" של הסקייהוקים או על המכונים "ח"ל", החייבים-לסיים קורס קצינים).
מה גם שהכל מתחיל מאותה "קבוצת איכות" שאמורה לקבוע מראש מי לתפקיד פיקודי ומי לתפקיד חפ"שי, חתך שתמיד מיטיב עם אלה שטוב להם. ועדיין, גם אם תתגייס לצה"ל עם הנתונים הגרועים ביותר, אבל תתמיד ותצטיין ותוכיח את עצמך - השמיים יהיו הגבול, ולפעמים אפילו הם לא.
אין עוד מערכת שאני מכיר בעולם, קל וחומר בארץ, שהיא כל כך היררכית ועם זאת כה שוויונית כמו צבא ההגנה לישראל. אין בו קצינים בני אצולה שנועדו לשלוט על פשוטי העם, והפריווילגיה היחידה שמקנה לך קידום מהיר לתפקיד פיקודי הוא לאכול רק אחרי שאחרון החיילים סיים את ארוחתו ולקום שעה אחת לפני ראשון החיילים, גם אם כל הלילה אורך שלוש שעות בלבד. תנו לי עוד חלקה טובה אחת במרחב הישראלי שנשארה עד כדי כך לא נגועה, ואני מבטיח לבוא לשמור במקומכם בפטרול במשמרת המזוינת שבין 3:45 ל-4:20.
רוקנתם את המימייה? אז עכשיו בואו נטפל בפיל שבחדר. תראו, ברור שזה לא הוגן להפיל על כתפיים בנות 18 שבמילא נושאות אפוד ופק"ל גם את המשא הכבד של 2,000 שנות גלות. ובכל זאת, אם נפוליאון בונפרטה סבר ש"כל חייל נושא בתרמילו את שרביטו של הקיסר", הרי שכל חייל בצה"ל - אפילו אם הוא דרוזי - נושא בתרמילו את עמוד האש של העם היהודי.
קחו לדוגמה את בתי הבכורה שסוגרת חודש ראשון במערכת שמצליחה להכות אפילו את אופייה הנוח בטמטומה ובבזבזנותה. מצד סבא אחד שלה היא נצר למשפחה יהודית מולדבית שהסתתרה בבית קברות מאימת פוגרום קישינב, ונדרה שאם כל בניה יצאו בחיים הם יעלו בעזרת השם לארץ ישראל. אני בספק אם אבותיי ואבותיה יכלו בכלל לסמן על מפת העולם את ארץ ישראל, ולחלופין אם לא התחרטו על פזיזותם בתקופות רעות בארץ החדשה-ישנה, אבל בסיכומו של עניין הם בחרו לחיות כריבון מאשר לחיות כנתין. מהצד האחר שלה בתי היא נצר לשארית הפלטה, פשוטו כמשמעו. הסבתא והסבא של אימה היו הניצולים היחידים ממשפחה מרובת נפשות מפני שהספיקו לברוח בזמן מפולין לרוסיה ולשרוד איכשהו עד סוף המלחמה.
מצידי תקראו לי פשיסט, אבל אם הסבים שלי ושל אשתי היו זוכים לראות את הגר לובשת מדים שכתוב עליהם "צבא ההגנה לישראל" ואוחזת בנשק, הם בוודאי היו רואים בכך לא פחות מנס. או לכל הפחות תשובה מוחצת של ההיסטוריה לקרובי משפחתם שצעדו אל מותם ללא מגן.
אני יודע, שמאלנים לא אוהבים שמזכירים את השואה בהקשר הזה. אני כמובן מכיר היטב גם את הבעיה בת 47 השנים שלהם עם הפעילות השוטפת של צה"ל. אז שמע, מר משקפיים עגולים ומצח גבוה (הזהרתי אתכם מראש, היום רק סטריאוטיפים), אני אפילו לא הולך להתחיל להתווכח איתך. בתאוריה אני מוכן לעצור הכל ולשיר ביחד את Imagine, השיר שהיה הסלואו הראשון בחתונה שלי, כי באמת שבעולם טוב יותר אין דת ואין מדינה ואין גן עדן ואין גיהינום. אלא שממש כמו שהשיר ההוא היה הריקוד הראשון שלי כאדם נשוי, אולי כמי שהבחין לראשונה בפער בין הרומנטיקה למציאות הנושכת, כל זה נכון רק בתאוריה.
מר משהו-יץ', אם אתה כזה נבון: אולי אכפת לך לקפוץ לרגע לשכנים שלנו, להגיד שאנחנו חדשים יחסית בסביבה, לבקש כוס סוכר וכמה ביצים כמו שמקובל בין שכנים טובים, ועל הדרך להסביר להם את כל זה ככה בנחת? לא, באמת, אני משוכנע שהם ישמחו לראות שמולם עומד סופסוף אדם נאור, משכיל וליברלי ומיד יפתחו שולחן עם ראשונות, נרגילה ושש-בש עד שהעיקריות תהיינה מוכנות. שלא תבין אותי לא נכון: אין לי שום עניין לחיות את הסכסוך המזוין תרתי משמע הזה עד אין קץ, אבל גם כשאני נגעל מהכיבוש ושואף לצמצם אותו למינימום ההכרחי, אני מבין שאכן יש דבר כזה "מינימום הכרחי".
אבל מספיק, הרי לא באנו לדבר על פוליטיקה. באנו ללוות ילדה לצבא.
קטנה אחת
תראי, ילדה-חיילת שלי: אני לא מצפה שתביני למה אבא שלך מתרגש מהמדים שלך בשם סבתא שהוא בקושי זוכר, או מתגאה בסמל חיל האוויר על הכומתה האפורה שבדש כותפתך כאילו הוא עצמו זכה במינימום כנפי טיסה. אני בטח לא מצפה ממך שתביני את כל זה בזמן שאת מחשבת כמה זמן נותר לך לסיום הקורס הזה או ההוא, או מתי לעזאזל צריכה להיגמר תורנות המטבח הזאת.
בינתיים אני מסתפק בלהכין עבורך את המטעמים שאת הכי אוהבת לקראת בואך הביתה ביום שישי, להדליק את הבוילר כדי שסוף סוף תוכלי להתרחץ כמו שצריך, להציע את המיטה שלך בסדינים עם ריח של בית ולחבק אותך חזק כשאת מגיעה הביתה, כאילו שבת מהיום הראשון בגן הילדים.
הנה משהו שחיילים לא יודעים על הצבא אלא רק הוריהם, והוא ממש לא ברמה הלאומית אלא ברמה הכי משפחתית שיש: התבגרות של ילדים לעבר עצמאות כרוכה גם בניתוק. בגיל שלוש אנחנו מאושרים ליפול לזרועות ההורים אחרי יום מפרך בגן, בגיל שמונה אנחנו כבר מתביישים כשאימא רוצה לתת לנו נשיקה מול כל החברים מהכיתה, בגיל 12 לא נעז לתת לה אפילו יד, ובגיל 16 נצליח לריב עם ההורים שלנו על כל נושא אפשרי (ונישבע לפחות פעמיים ביום שכשאנחנו נהיה הורים, זה יהיה לגמרי אחרת).
כשאתה הורה, עם כל כמה שאתה מת כבר שיתבגרו ויפסיקו לדרוש תשומת לב מתישה 24/7, אתה לא יכול להימנע גם מהמחשבה שעם כל יום שחולף אתה מאבד אותם קצת. גם את, ילדה שלי, הלכת לי לאיבוד למרות שלשמחתי תמיד נשארת בתלם.
זה מתחיל בקטנות שמובנות מאליהן, כמו העדפה של ערב עם החברות על פני נסיעה לטיול משפחתי (למה הורים למתבגרים לוקחים אותם כל-כך הרבה לחו"ל? כי נסו לקחת אותם לטבריה ותקבלו פרצוף שיגרום לכינרת להתייבש), ונמשך בכך שלפעמים אתה תוהה עד כמה אתה מכיר את האישה הצעירה שגרה אצלך בבית. זאת שפעם פחדה לרדת לבד במדרגות בלי שתאחז בידה, ושלא העזה לעצום עין לפני שתשב לידה במיטה הקטנה ותקרא לה סיפור לפני השינה.
הצבא מחזיר פתאום את שנינו ליום הראשון, המפחיד, בגן הילדים. לו היית יכולה, אני בטוח, היית נתלית על שער הבסיס ומחכה לאימא או לאבא שיבואו כבר לקחת אותך הביתה. ואז מגיע יום שישי ואת מופיעה תשושה ורעבה בפתח הדלת ונותנת לי חיבוק כאילו הקדמת את כל הילדים האחרים בגן ב-10 דקות. לא חיבוק מנומס של אישה צעירה לאביה המתבגר, אלא חיבוק חזק של ילדה בת שלוש. כזה שאין בו מחיצות ומגננות אלא רק אהבה, עד שאתה מרגיש איך עיניך נמלאות בדמעות ואין לך ברירה אלא לומר משהו כמו: "מי היה מאמין שיש עוד כל כך הרבה אבק בצבא, תראי מה זה, רק מלגעת במדים שלך חזרה לי האלרגיה".
את יודעת מה, בתי? אפילו את זה אני לא מצפה ממך להבין. זה רק כשנחשפתי החודש לצבא המטומטם שלנו ונזכרתי כמה שנאתי לפחות שנתיים מתוך השלוש ששירתי בו בסדיר, וגם כמה קשה הייתה לי כל יציאה למילואים עד לפני כמה שנים. ופתאום בתוך כל הזיכרונות הרעים האלה, שמעורבים במחאת אזרח שרואה איך כספו נחמד ונחמס לטובת כל השערורייה הזאת שלא מסוגלת לספק למתגייסים החדשים יותר משתי חולצות טריקו ללבוש מתחת למדים - ובכן, בתוך כל החרא הזה שצף לנגד עיניי נזכרתי פתאום עד כמה אני אוהב את צה"ל, אשכרה אוהב אותו, וגם עד כמה אני אוהב, אשכרה אוהב אותך.
ואת יודעת מה, בתי? להיות ישראלי זה לא להיות מסוגל להפריד בין השניים.
לפנייה לכתב/ת 
