למה הם מסרבים להכיר במדינה יהודית?

אם ב"מהדורות השלום" הקודמות של אוסלו 1993, קמפ דייוויד 2000, טאבה 2001 ואנאפוליס 2007 נהג "מחנה השלום" המקומי לנפנף בפרמיית השלום ולשאת את בשורת גן העדן הכלכלי המובטח - ב"מהדורה" האחרונה החליפו נושאי הבשורה את גן העדן המובטח בגיהינום המזומן לכולנו אם חלילה נתנגד למסמך קרי. האיומים והאזהרות בחרמות, שאמורים או-טו-טו לדון את כולנו לנידוי רבתי עם אות קין של מצורעים על מצחנו, הם רק הדחליל האחרון ברשימה, לפי שעה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לא תנצחו את מוסדות הכפייה לילדים / אסתר הרצוג

אלא שלצד השימוש התכוף באיומים ובפיתויים, הפליא "מחנה השלום" המקומי מאז ומתמיד במתן הסברים מלומדים למה כדאי לישראל לוותר ולהתפשר, גם אם עצם הדרישה לוויתורים ופשרות מאתנו גרם לצד השני לטפס על עצים גבוהים יותר. ברוח זו, עוסקים אנשי המחנה בהלעגה ובביטול דרישת ישראל להכיר בה כמדינה יהודית. "לדרוש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית זה קשקוש", פסק באחרונה מאיר דגן, ושיקף באחת את הרטוריקה המתגברת של אלה שעוצמת קולם התקשורתית גדולה לאין ערוך ממספרם, החל בלפיד וכלה במיטב מעוזי השמאל וספיחיו. ביטול הדרישה נובע בעיקר מכך שבמסדר השלום המקומי מבינים כי המענה להתעקשות הפלסטינית שלא להכיר בישראל כמדינה יהודית עובר דרך הצגת הדרישה הזו כמיותרת.

"לעולם לא נכיר במדינה יהודית", חזר אבו מאזן בימים האחרונים על התנגדותו הנחרצת לדרישת ישראל, ואיש מבין נוטרי השלום הישראלים לא נתן פומבית את דעתו לשאלה למה בשם אלוהים מתעקש הפרטנר "המתון מאין כמותו" להתנגד. לשיטת הפלסטינים, דווקא סוגיה זו מבין שלל סוגיות הליבה אינה כרוכה, לכאורה, בוויתור מהותי. הם גם יודעים שישתפרו ללא היכר סיכוייהם להצטייר כצד הלא-אשם תוך גלגול האשמה לישראל, לכשיתברר שגם גורלו של סבב השיחות הנוכחי לא יהיה שונה מקודמיו ב-14 השנים האחרונות.

ההסבר להתעקשות הפלסטינית האסטרטגית (ולא הטקטית, כפי שלישראלים מסוימים נוח לציירה) באי-הכרה במדינה יהודית או במדינת הלאום היהודי נעוץ כמובן בחשש שבכך תיפגם עד מאוד תביעת השיבה של הפליטים לתוככי ישראל, אך לא פחות מכך בעובדה הפשוטה שאבו מאזן, כמו שאר בכירי הרשות, הם חלק משרשרת הוויה פלסטינית ארוכה שכופרת מכל וכל בכך שהיהודים הם קבוצה לאומית הראויה למדינה משלהם. איש מהם לא באמת ויתר על שאיפתו ארוכת הימים שמדינת ישראל ככזאת תוכרע, בין בחרב ובין דמוגרפיה וכמובן בסיוע נאמן של כוחות הקדמה המקומיים.

אין בכל האתוס והספרות הפלסטיניים ולו בדל של נכונות אמיתית להכרה שכזו. ספרות זו מלאה עד להתפקע מאז 48' בדיונים על "הבעיה הפלסטינית", בהסברים על החטא הנורא שבהקמת ישראל ועד כמה מוצדק להעבירה מהעולם, ולא פחות על כך שהיהודים הם עדה דתית, ולא עם ולא לאום. זאת, כמובן, גם רוח הדברים באמנה הפלסטינית, השרירה וקיימת - בניגוד לסיפורי הבדים של הפלסטינים על כך שביטלו אותה ב-96'. כך, למשל, נכתב בין השאר בסעיף 20 לאמנה: "היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת קיום עצמי, וכן אין היהודים עם אחד בעל אישיות עצמית, אלא אזרחים במדינות שלהן הם שייכים".

פיטר ביינרט, ממבקריה הארסיים של ישראל בשמאל היהודי הרדיקלי בארה"ב, הודה באחרונה כי "כל פלסטיני שאני מכיר רואה בציונות המדינית אידיאולוגיה גזענית המבוססת על טיהור אתני. כך, כשנצים יהודים טוענים שהפלסטינים מתנגדים גם לשליטה ישראלית על תל אביב, הם צודקים לגמרי". גם אם את רוב השמאל הישראלי מעניינת אמת מרה זו לא יותר משלג דאשתקד, הציבור היותר מפוכח בישראל מבין כי מאחורי ההתעקשות הפלסטינית מצויה אידיאולוגיה סדורה של אי-קבלת ישראל, גם לא בגבולות 48', ולא פחות מכך כוונה מוסווית להצפתה בפליטים - ולפיכך כבילת הפלסטינים בהכרה פומבית וחוזית בישראל כמדינה יהודית היא דרישת סף מינימלית, אלמנטרית ומוצדקת. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il