ספינת הנשק: הצלחה צבאית, כישלון מדיני
ההשתלטות על ה-KLOS C מנעה סכנה מאזרחי ישראל אבל לא הצליחה לשכנע את המערב שאיראן מוליכה אותו שולל. הסיבה לכך היא שבניגוד לנתניהו ויעלון, בוושינגטון ובבריסל מבינים שאיראן לא עשויה מקשה אחת
עוד על ספינת הנשק:
- ארה"ב מגנה: נפעל נגד סיוע איראני לטרור
- הנשק הוצג באילת: "הקהילה הבינ"ל צבועה"
- "רוחאני לא אהב". זה הכוח ששלח את הספינה
- בסולמות, עם נשק שלוף: צפו בפשיטת השייטת
- ספינת נשק איראנית? בעולם לא התרגשו
העובדה שאיראן משתמשת בערוץ הונאה חשאי כדי לחמש טרוריסטים איסלאמיסטיים בעודה מנהלת תהליך פומבי של בניית אמון עם המערב בהקשר לתוכנית הגרעין, אמורה הייתה לשמש הוכחה ניצחת שאיראן לא שינתה את טעמה. אבל כעת כבר ברור שהיעד הצבאי של מבצע "חשיפה מלאה" הושג במלואו ואילו מתקפת הדיפלומטיה הציבורית של ישראל נחלה כישלון.
בנימין נתניהו טוען שהסיבה העיקרית לכישלון הזה היא האופנה הגלובלית הרווחת להעלים עין מה"פאולים" של המשטר בטהרן. אחרים אומרים שהממסדים המדיניים באירופה ובארה"ב, וכך גם התקשורת העולמית, כמעט התעלמו מהברחת הנשק האיראני מפני שהתמקדו בסיפורים גדולים יותר כגון סיפוח חצי האי קרים על ידי ולדימיר פוטין וההיעלמות המסתורית של המטוס המלזי.
בשני הטיעונים יש מידה רבה של אמת, אך אין בהם כדי להסביר במלואו את ההד העולמי הדל להתמיה שזכתה לו תפישת ה-KLOS C ומשמעויותיה.
לא כל האיראנים מקשה אחת
את ההסבר לכישלון הדיפלומטיה הציבורית הישראלית צריך לחפש בשוני בהתייחסות לממסד האיראני הנוכחי בין הממשלים בארה"ב ובאיחוד האירופי, לבין התייחסותם של נתניהו ושר הביטחון משה יעלון. בירושלים מתייחסים למשטר בטהרן כאל מקשה הירארכית זדונית אחת, ואילו בוושינגטון, בבריסל, בברלין, בפריז ובלונדון טוענים שהממסד האיראני מפוצל וכי
בתוכו מתנהל מאבק כוחות עז בין הטובים לרעים. הרפורמיסטים המתונים בהנהגת רוחאני וזריף הם הטובים, והשמרנים המיליטנטיים בהנהגת מפקדי משמרות המהפכה והאייתוללות השמרניים הם הרעים.
בוושינגטון ובבירות האיחוד האירופי טוענים שמי שאחראי לשילוחה של ה-KLOS C הוא המחנה השמרני-מיליטנטי, כנראה ללא ידיעתם ובניגוד לרצונם של הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו, ושהמחנה השמרני באיראן יחכך ידיו בשמחה אם מבצע "חשיפה מלאה" הישראלי יעכיר את יחסי המערב עם רוחאני ומחנהו, ואם תכשיל את מתקפת החיוכים שלו ואת המו"מ על הגרעין.
לדעה זו, אגב, שותפים ראשי קהיליית המודיעין הישראלית - ראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי וראש המוסד תמיר פרדו. על פי השקפה זו נסעה שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לטהרן אחרי חשיפת הברחת הנשק האיראנית כאילו לא קרה דבר: המטרה הייתה לחזק את רוחאני ומחנהו ולהוכיח לעם האיראני שהפתיחות למערב משתלמת.
חמינאי עדיין מתלבט
הסבר קצר: האינטרס המרכזי של מחנה הרפורמיסטים המתונים בהנהגת רוחאני וזריף הוא חילוץ המשק והחברה האיראניים ממצוקתם הכלכלית. לכן דוגל מחנה זה בהיפתחות למערב ובוויתורים טקטיים בנושא הגרעין, מפני שהאינטרס הראשון במעלה שלו הוא הסרת הסנקציות על איראן והפסקת בידודה הבינלאומי.
גם מנהיגי המחנה השמרני רוצים בהסרת הסנקציות, אך אינם מוכנים לשלם את המחיר שהמערב דורש בתמורה: הם אינם מוכנים לוותר כהוא זה על שאיפתם להקנות לאיראן מעמד של מדינת סף גרעינית מלאה (כולל יכולת לייצר את הנשק עצמו) במהירות האפשרית; הם אינם מוכנים לוותר על שאיפתם להגמוניה איראנית אזורית ועל שאיפתם האידאולוגית-תיאולוגית להפיץ את המהפכה האיסלאמית השיעית מבית מדרשו של האימאם חומייני, תוך הסתמכות על בעלי ברית ושליחים דוגמת סוריה, עיראק, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני.
בוושינגטון טוענים שיש אפילו מחנה שלישי, זה של המנהיג העליון חמינאי ומקורביו, שנוטה פעם לצד זה ופעם לצד האחר, מפני שהאינטרס העיקרי שלו הוא שרידות המשטר.
באירופה ובארה"ב סבורים שבשעה זו, כשהמאבק בין המחנות באיראן טרם הוכרע, אפשר ואפילו צריך להתעלם מהפרובוקציות שמבצעים משמרות המהפכה (כמו הברחת הנשק) ולא להגיב עליהן, כדי לא לחבל בתמיכה העממית במחנה הרפורמיסטי. אם המחנה של רוחאני וזריף ינצח, טוענים בוושינגטון, לא רק שנגיע להסכם טוב בעניין הגרעין אלא גם יבוא מאליו קץ לחתרנות האזורית של משמרות המפכה. נתניהו ויעלון, כאמור, רואים אחרת את הדברים. אולי אפילו בצדק.
לפנייה לכתב/ת 
