בחג פורים אנו קוראים את מגילת אסתר, בה מסופר נס ההצלה של בני ישראל ממזימתו של המן הרשע. השתלשלות המאורעות מתחילה בסעודה הגדולה שקיים המלך אחשוורוש בחצר ארמונו ומובילה לזעמו של המן המחליט לנקום בעם היהודי.

כאשר המן מקבל את טבעת החותם של המלך לעשות בה כרצונו, כולל הוצאה לפועל של מזימתו הנפשעת, הוא יוצא מהארמון שיכור מהנצחון שלו ונתקל... לא פחות ולא יותר במרדכי, המנהיג היהודי. מהמבט על פניו של המן, מרדכי מנחש מייד במה שעומד להתרחש ומתמלא כולו פחד. הוא מביט סביבו ומחפש קצת נחמה ותקווה, ולפתע הוא רואה שלושה ילדים יהודים בדרכם הביתה מבית הספר. הוא ממהר אליהם ומבקש מהם לשתף אותו במשהו ממה שלמדו בבית הספר באותו יום.

פותח הילד הראשון ומצטט מהפסוק: "אל תירא מפחד פתאום, ומשואת רשעים כי תבוא" (משלי ג, כה).

ממשיך הילד השני ומצטט אף הוא: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו א-ל" (ישעיהו י, ח).

והילד השלישי מצטט את הפסוק: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט" (ישעיהו מו, ד).

כאשר מרדכי שומע את הפסוקים הללו, השופעים אמונה וביטחון בה' שישמור ויגן עלינו מכל צר, הוא מתמלא בתחושת הקלה ושמחה. המן, שעומד במקום ורואה את הנעשה, שואל את מרדכי מה הילדים אמרו לו שהוא נעשה כל כך מאושר. עונה לו מרדכי: "הם אמרו לי חדשות טובות, שאין לי שום סיבה לפחד מהמזימות הנפשעות שלך". כששומע זאת המן, הוא מתפרץ בזעם ונשבע: "אם ככה, אני אפגע בילדים תחילה!"

מה כבר אמרו הילדים שהם גררו תגובות כה חזקות ממרדכי והמן?

ראשית, קצת רקע: כאשר מרדכי שמע על גזירת המן להשמיד את כל היהודים מעל פני כדור הארץ, הוא ידע שגזירה זו, כמו כל האחרות, באה כתוצאה מפגם רוחני בעם היהודי. מרדכי ראה שהיהודים ריכזו את הקדושה שלהם לחלקים מסוימים מאוד של היום והחיים: לבית הכנסת ולישיבה. כן, היהודים למדו תורה והתפללו ועשו ככל הנדרש, אבל בזה יהדותם הסתכמה. בחיי היום-יום שלהם לא הורגשה שום קדושה, לא הורגשה עובדת היותם יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב.

השיא היה כאשר המלך אחשוורוש הזמין את היהודים למסיבה שלו בארמון. כן, הם כנראה הלכו לבית הכנסת באותו בוקר כדי להתפלל, אבל אז הם קיבלו את ההזמנה והלכו לארמון, לחגוג עם הגויים המתענגים על התרבות השפלה וחסרת הקדושה. כי בכל מה שמחוץ למסגרת המטלות היהודיות, הם השוו את עצמם לגויים שסביבם.

מרדכי הבין שהפיצול הזה ביהדות שלהם, הוא זה שאיים על הישרדותם ואיפשר להמן לחוקק גזירה רעה וקשה כזו.

עכשיו, כאשר מרדכי שמע את הילדים מכריזים, "אל תירא... כי עימנו א-ל... אני עשיתי ואני אשא", הוא זיהה ברגע מכריע זה בשינוי רוחני אצל היהודים. שכן, כאשר מרדכי פגש את הילדים, הם היו ברחוב, וזו בדיוק הסיבה שהוא פנה אליהם. הוא רצה לדעת מה קורה עם הילדים היהודים כאשר הם כבר לא נמצאים בבית הספר. מה מעסיק אותם ועל מה הם מדברים כשהם בזמנם החופשי?

כאשר מרדכי שמע את הילדים מדברים על אמונה וביטחון בקב"ה, הוא ידע שיש תקווה. כי זה סימל שהשינוי שהיהודים דרושים לעשות בכדי למנוע את הגזירה, כבר נעשה. שהנה, אפילו ברחוב, הם חווים את יהדותם, ומדברים על הקדוש ברוך הוא. ואז הוא ידע שהם יהיו, סופו של דבר, חזקים מול כל מזימות רשעים.

ומה עם המן? מה הוא ראה שהביא אותו לזעם כזה? המן הכיר בכך שעם יהדות חזקה כזו, את הילדים האלה לא יהיה ניתן לנצח. והוא ידע שכאשר יש ילדים, יש עתיד. הוא לעולם לא יהיה מסוגל לפגוע ביהודים, משום שהנוער שלהם הוא חזק ויציב באמונתו.

ואכן זה מה שקרה. הילדים לימדו את ההורים, ויחד כולם חזרו אל הקב"ה בתשובה, תפילה, והתחזקות בתורה. והמן היה חסר אונים מול זה. כאשר בא הזמן לתלייתו של מרדכי על העמוד הגבוה שהכין המן, היה זה המן בעצמו שנתלה שם, והיהודים שמחו על הישועה הפלאית שלהם.

הלקח עבורנו הוא ברור מאוד: אי אפשר להישען על בית הספר ולהיות רגועים. היהדות אינה מסתכמת בבית כנסת ישן ומאובק או בישיבה, או אפילו בדרשה מעוררת השראה פעם בשבוע. כל זה טוב וחשוב. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים להביא את היהדות שלנו איתנו לרחוב, לחיות עם זה כל יום. וכאשר אנו עושים זאת, אנו מנציחים יהדות חזקה ותוססת, שאף פעם לא יכולה להיות מושמדת.

פורים שמח!

המדור מוקדש להצלחת הרב מנחם מענדל בן שרה