אימת הדייט: רק שלא תגלה שאני מגמגם
אני נוסע לפגישה כולי רועד, בדרך עושה תרגילים כדי להירגע. יש מתח מטורף באוויר ואני מנסה לא לחשוב יותר מידי על הפגישה, אבל כבר מדמיין שאלות שעלולות להיות בעייתיות מבחינת גמגום. "רק שלא אגמגם במילה 'שוהם' כשהיא תשאל אותי מאיפה אני. שיט, אני כל כך הולך לגמגם במילה הזאת, כבר חשבתי עליה יותר מידי"
אז למי שלא יודע מהפוסט הקודם, שמי אמיר ראג'פורקר ואני מגמגם ומתנדב ותיק באמב"י, ארגון המגמגמים בישראל. חוץ מזה, אני בימאי ותסריטאי שסרטי הקצר על זוג מגמגמים, "איך לא לומר אני אוהב אותך?" יצא לאחרונה לאוויר העולם. בפוסט הקודם צלחתי את מחסום שיחת הטלפון הראשונה, אבל מייד בעקבותיו נולד לו קיר חדש עשוי מאבנים ענקיות, קיר הדייט הראשון.
עוד בנושא:
בתור ילד מגמגם לא העזתי להתחיל עם בנות
אחרי שקבעתי איתה אני סופר את השעות. יודע שאני עומד לעלות על הגרדום. אתה אף פעם לא יודע בדיוק איך אנשים, או נשים במקרה הזה, יקבלו את הגמגום שלך. אז אתה מנסה להימנע מכך באופן מטריד. דמיינו לעצמכם שיש לכם אף ענק ואתם מנסים להסתיר אותו, אפילו פינוקיו לא היה יודע מה לעשות.
ישראל מול ברזיל
עם השנים המגמגם מפתח שיטות ייחודיות להסתיר את הגמגום, החל מחילופי מילים, שיעול והסחות דעת. פה לא יעזור לך חבר ומבצע קינו (ר' פוסט קודם). פה אתה לבד, כשמראש אתה מרגיש שהסיכוי שלך לנצח נמוך עד אפסי. זה כאילו שנבחרת ישראל פוגשת את ברזיל. מתוך 20 פעמים, אולי נגנוב תיקו אחד, תיקו נדיר.
אני מגיע הביתה לפני הפגישה, מורח על עצמי קילו של בושם (כדי להראות שאמנם אני מגמגם אבל היי, לפחות אני מריח טוב). למעשה, בגלל חוסר הביטחון, אני מגיע לפגישה כל כך מדוגם שזה די מבאס, כי אחרי כן לכל פגישה אחרי אצטרך להגיע באותה רמת דיגום, שזה מצריך התארגנות מעיקה במיוחד לעצלנון כמוני.
אני נוסע לפגישה כולי רועד, בדרך עושה תרגילים להירגע. יש מתח מטורף באוויר ואני מנסה לא לחשוב יותר מידי על הפגישה, אבל כבר מדמיין שאלות שעלולות להיות בעייתיות מבחינת גמגום. "רק שלא אגמגם במילה 'שוהם' כשהיא תשאל אותי מאיפה אני. שיט, אני כל כך הולך לגמגם במילה הזאת, כבר חשבתי עליה יותר מידי!!! לא!!! שיט!". ואז אני מחליט לקבוע עסקה עם אלוהים: אם אני לא מגמגם, אני נותן במשך שבוע שלם לכל הומלס שאני רואה שקל. כלומר, לא שבוע, בוא לא נגזים, 3 ימים.
אולי פשוט נשתוק?
אני מגיע לשם וממתין בחוץ. אני משתדל להגיע מוקדם יותר בכדי לא להתקשר אליה ולשאול איפה היא יושבת, או גרוע מכך - לשאול את המלצרית. פעם הייתי אוסף אותן עם הרכב שלי, ואפילו הייתי פותח להן את הדלת של הרכב שיכנסו, אבל עם השנים אתה לומד שהרומנטיקה אסורה לפחות בהתחלה. זה מראה על חולשה לצערי הרב. וחוץ מזה, היום לכולן יש רכב.
לבסוף היא מגיעה וחוסר הביטחון בועט בי. אולי כדאי שאחבק אותה ככה שלא אצטרך להגיד לה כלום... היא מחייכת, אני מחייך ואומר את מה שיוצא לי מהפה. משפטים קצרים כמו "היי", "כן", "רוצה לשבת פה או שם?", "אולי נעמוד וזהו?", "אם כבר, אז אולי נשתוק במשך כל הדייט וזהו?".
אני יושב מולה וכל אימת הישיבה הזאת, אני במתח היסטרי לא לגמגם, או לפחות - לא לגמגם יותר מידי. ואז, אחרי כמה גישושים קטנים, מתחילות השאלות: "מאיפה אתה בארץ?", המוח שלי כבר רץ קדימה, "דווקא את זה היא שואלת!". אני יודע שאגמגם במילה "שוהם", פשוט מאוד יודע. ואז אני מנסה למצוא תשובות אחרות, שאכניס את המילה שוהם בין לבין, "אמ.. גדלתי ברמלה (אל תגמגם במילה שוהם, אני אומר לעצמי וממשיך לנסות לדחוק את המילה שוהם כמה שיותר רחוק שיבוא לי באופן הכי טבעי), אבל אז עברנו למקום ליד שדה התעופה (אל תגמגם במילה שוהם)...
"זה מקום של עשירים כזה (אל תגמגם במילה שוהם), זה מקום נחמד כזה, לא הרבה אנשים מכירים אותו, זה 15 דקות ממודיעין (אל תגמגם במילה שוהם), השם של המקום הוא...", ואז היא עוצרת אותי, "מה, בשוהם?" היא אומרת. וואו, אוויר, האוויר חוזר לריאות. העיניים מוצאות את דרכן חזרה פנימה. "כן, בדיוק". אז כמה סגרתי עם אלוהים? שאני נותן להומלסים שקל ביומיים הקרובים? או שזה היה יום?
ואז מגיע רגע מכונן נוסף, להזמין. כמו במילה שוהם, להזמין זה משהו שבדרך כלל אני מגמגם בו, כי שוב מדובר על מילה שאתה חושב עליה לפני כן ומתפלל שהיא תצא נכון. ואז היא מזמינה "תני לי בבקשה פאי תפוחים", היא אומרת, ואני תוהה לעצמי פאי תפוחים? אתה בטוח שאתה רוצה לצאת עם בחורה שאוכלת פאי תפוחים?
אחר כך המלצרית מסתובבת אלי, "כן ואתה, רוצה משהו?", ואני כל כך רוצה להגיד לה פאי קינמון, אבל הפחד הזה, משתק אותך, "אה... (אני מביט לתפריט שוב בחוסר אונים) אני אקח מה שהיא לוקחת" אני מחייך לה עם כל השיניים. "לשתות משהו?", הסיוט לא נגמר, "מים", ואתה? "גם". לפחות על מים יש קונצנזוס.
וכך הפגישה ממשיכה - דיבורים וכאלה, כשלאורך כל השעה אני מנסה להתחמק כמה שיותר מלגמגם. בדרך כלל, בניגוד למה שכולם חושבים, דווקא המתח ותשומת הלב לא לגמגם באמת עוזרים לי לא לגמגם, ושמעתי שגם מגמגמים אחרים דומים לי מאד באספקט הזה.
בסופו של דבר, לי וגם למגמגמים אחרים, יש שלל דרכים מדהימות להתחמק מן הגמגום, אבל תמיד יש את הפחד הזה שתגיע השאלה "אתה מגמגם?", כי זה באמת רגע הנפילה. אבל מצד שני, אם לא אכפת לה אז הכול בסדר, אבל את זה אדע מחר.
- בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק.
לפנייה לכתב/ת 
