"מרגישה חופש": איראניות, חיג'אב ופארקור

המקום: פארק "טבלוד" בטהרן. מול גברים עם מבטים לועגים והמומים, נשים צעירות ואמיצות מבצעות היפוכים וגלגולים באוויר וקופצות ממבנה למבנה. חבורת הנשים, המתמחה בספורט האתגרי פארקור, היא ללא ספק מראה לא רגיל ומפתיע במדינה האיסלאמית השמרנית.

עוד חדשות בעולם:

משחק בבי"ס בבוסטון: "לכלוא את היהודים"

עיר הילדים הקבצנים: נדבות בכפייה מגיל 6

מהפכת החיפוש: אני ואתה נגלה את המטוס

החבורה גילתה את הספורט, המשלב אקרובטיקה והתעמלות, וזה הפך עבורן למפלט ממגבלות חברתיות ושחרור לחצים. "כאישה, זה קצת מסובך", טוענת המורה שלהן מרים סדיג'יאן ראד, בת 28, שמלבד ההתמחות בפארקור מחזיקה גם בתואר בפילוסופיה.

מתרגלות בפארק(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

היא והצעירות הנוספות בקבוצה עוטות על עצמן חיג'אב, כנהוג באיראן, המכסה את שיערן. גם בגדיהן אמורים להיות רחבים דיים כדי שלא יסגירו את גזרת הגוף - תנאים המקשים לעתים על הקפיצות וההיפוכים באוויר. ראד מספרת כי כשהן מתאמנות בחוץ מלווה אותן גבר שאמור להדוף אנשים לא נעימים ולפעמים גם משטרה.

הפארקור מקורו בצרפת של סוף שנות ה-80 ותורתו היא למצוא דרך לא רגילה להגיע ממקום למקום במרחב האורבני - בריצה, בקפיצה ובהיפוכים אקרובטיים שונים. פארקור, שטומן בחובו אדרנלין כתוצאה מהסכנה המעורבת בו, הפך לטרנד עולמי הודות לסרטים "יאמאקאסי" ו"מחוז B13".

כעת, באיחור קל, הטרנד מגיע לאיראן וקורץ לא רק לגברים. ראד ועוד כ-50 נשים, בהן נערות וצעירות, הן חלק ממאות איראנים המתרגלים את הספורט הלא-תחרותי שהפך מאימון צבאי לספורט עירוני.

המאמנת ראד בפעולה(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

המוטו של הפארקור - "אף פעם אל תחזור אחורה" - מקבל באיראן תהודה ייחודית. שלוש פעמים בשבוע, מאמנת ראד את קבוצותיה בין כותלי שלושה מתחמי ספורט סגורים. "אנחנו חוות בעיות לפעמים, אך אנחנו מנסות להתמודד איתן ככל שאנחנו יכולות כי אנחנו אוהבות פארקור", היא מסבירה.

בעוד בגדיהן הרחבים מאפשרים להן מרחב תנועה גדול, פעולות כמו ריצה, קפיצה וגלגולים באוויר לעתים גורמים לשיערן להיפרע. "זה לא מפריע לי", טוענת היילה גוהרבאבר, בת 16, תוך שהיא מסדרת בנון-שאלנטיות את החיג'אב שלה אחרי כל תנועה אקסטרימית שלה. "גם ככה קר ואנחנו חייבות ללבוש משהו. חוץ מזה אנחנו כבר רגילות לזה".

"מרגישה חופשיה"

אחת הצעירות הזריזות יותר בחבורה, ארפה שוארי בת 17, מודה שהיא חוששת לעתים שתנועות מסוימות יחשפו חלקים מגופה. אך היא ונשים נוספות אומרות שפארקור, שלעתים נתפס כאקט בעל השפעות הוליסטיות, מעניק להן תחושה של חופש וביטחון.

"הייתה קפיצה שלא הצלחתי לעשות בהתחלה... האימון גרם לי להבין שאני יכולה לעשות הכול ולהתגבר על כל מכשול", העידה ראד, "אני מרגישה חופשיה". שוארי אומרת כי פארקור מאפשר לה להתמודד עם קשיי היום-יום. "אני מאוד לחוצה בגלל הלימודים ופארקור עוזר לי להתמודד עם הלחץ. אני חשה שמחה". "תרגול פארקור מראה שגם אם את אישה, את לא חייבת להישאר בבית", סבורה גוהרבאבר.

נערים צילמו ולעגו להן(צילום: AFP)

מלבד הסיכון בפציעה בספורט האתגרי, הנשים מתמודדות גם עם הביקורת שנמתחת עליהן משום שהן עוסקות בספורט המשלב נשים וגברים, במדינה שבה פעילויות כאלה אסורות. "לפעמים אנשים מבקרים אותנו ואומרים שזה לא ספורט לבנות. הם אומרים שאנחנו אמורות לסרוג... הם לא מצליחים לדמיין בחורה שמתאמנת כמו בחור", אומרת ראד.

כדי להימנע מבעיות מסוג זה, המאמנת בדרך כלל מצרפת אל קבוצות הנשים המתאמנות בחוץ גברים החברים במועדון הפארקור "היטול", שאליו הצטרפה במאי 2012. לעתים גם המשטרה מפריעה לאימונים שלהן. "אבל כשהם רואים שמדובר בספורט ושאנחנו באמת מתאמנות, הם מניחים לנו".