חפש את עמלק: תחרות הרבנים המקללים
הם נכנסו בכיפות הסרוגות ובממשלה, והפכו ציבור שלם ל"אויב הגדול של היהדות". מה שהחל בניסיון של הרב עובדיה לקרב את פשוטי העם לתורה, הפך על ידי דרשנים בני זמננו לתחרות: מי ישעשע את העדר בשפת שוק יותר מלוכלכת. אז מה אפשר לעשות? להצביע ברגליים ולצאת באמצע
בזמן האחרון מגלה עולם הדרשנים העממיים תחביב חדש: למצוא את עמלק. בעיניהם, עמלק יצא מזמן מהגדרה גנטית-אתנית. אף על פי שמדובר בתלמידי חכמים פוסקי הלכה וראשי ישיבות, בעניין זה של זיהוי עמלק הם עוסקים בשטחיות והשתלחות. לו היה מדובר בקומץ אנשים הזויים, החרשנו. אך דא-עקא, מדובר על רבנים שמובילים דעת קהל. את רובם אני מכבד מאוד, אך שפתם, שפת צחנת השוק, קשה עלי מאוד.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
זכות ראשונה שמורה לחובשי הכיפה הסרוגה, שהרי נאמר כי "יד על כ"ס יה מלחמה לה' בעמלק", וכ"ס אם לא שמתם לב, בראשי תיבות: כיפה סרוגה. א-מחייה! איזו הברקה. כמובן שבעל השמועה לא שם לנגד עיניו שהפסוק סותר את דרשתו. אדרבה, מפרשנות זו משמע דווקא שכיסאו של י-ה מתכונן בעולם על ידי כיפה סרוגה, אך מה זה משנה? כנראה שיש מספיק אנשים שקונים שטחיות ועממיות, שלא לומר נלוזות שכזו, בהמהום והבעות תמיהה והשתאות - כאילו לקחה אוזנם דברים כנתינתם מסיני.
עוד דעות בערוץ היהדות :
- הוכחת המפץ הגדול? הוכחה לקיומו של האל/ הרב עדיאל בן שחר
- הלל הזקן היה מגייר את אלין לוי/ רוחמה וייס
- הצילו את הבית היהודי: תנו גט למונופול הרבני/
עו"ד בתיה כהנא דרור
אגב, הסתפקתי. היות שכיפה שעל ראשי סרוגה שחורה היא, מה דיני? האם שחרותה תגבר, או סריגתה?
ספק דאורייתא לחומרא, או שמא כל הספק הוא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא? אני מקווה שיקלו איתי (חומר לטוקבקיסטים עוינים). מזלי הוא שמרן הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, קרא ואמר שלדידו אין הבדל בין חובשי הכיפות השונות. "כולם בניי תלמידיי ואהוביי", אמר. מרן פסק, ויצאתי מידי ספק.
גם הממשלה הנוכחית, זו שאני לא אוהב אותה באופן מיוחד, בלשון המעטה - זכתה להימנות על עמלק. לבושתנו ולחרפתנו, רבנים ומלמדי תורה הפכו תוך כדי דיבור לרשעים מרושעים מזרע עמלק. ישנם כאלו שאפילו לזה לא זכו, הם סתם "בהמות מטומטמים שנכנעים לדרך של עמלק".
וממש לאחרונה, ציבור שלם במדינת ישראל הפך להיות "ללא ספק האויב הגדול ביותר של היהדות". נדמה שמאז פליטת הפה האומללה בקיץ שעבר כלפי חובשי הכיפות הסרוגות, יש תחרות בין הדרשנים: מי יאמר את המילה החריפה יותר, מי ישעשע את העדר בשפת שוק יותר מלוכלכת וקיצונית.
אז מיהו עמלק המודרני? או!
האמת שאותם דרשנים לא יודעים היא, שבעיני המתבונן הישר והנבון התחרות היא: מי יהיה הנלעג והמביך ביותר. בזמן שקוראים לו "פעם", היו הדרשנים מעודנים יותר. פעם "מס הכנסה" היו עמלק, שהרי עמלק בגימטרייה עולה בדיוק כמניין "מס הכנסה". כך גם "דולר" נכנס בכלל ארור, שהרי מספרו עולה עמלק. ולמה אני קורא לדרשות אלו מעודנות? לא מפני שמעודנות הן, אלא משום שמס הכנסה או הדולר איננו אדם בשר ודם שנעלב מפני מיעוט כבודו.
אתם יודעים מה? לו הייתי רוצה לדרוש דרשות טפלות מתובלות בדברי דופי, הייתי אומר שגם "אביכזר" או "אלטר" עולים בגימטרייה "עמלק". הייתי מחפש אנשים בשם זה שעשו משהו שהוא למורת רוחי, ומציג אותם ואת פועלם באור שלילי ומגוחך, וכך באימפולסיביות הייתי מפטיר שעליהם אמרה התורה: "תמחה את זכר עמלק".
העדר היה מהמהם בהתפעלות ובאווירה של מתאגרפים: "עוד לא ראינו דם, סרט בחינם"
וכאן שואל הבן הנבון: איך ייתכן שאנשים השותים ממעיין התורה, הגיעו למקום המים הרעים? לי נראה כי התשובה פשוטה מאוד. כנראה שהדרשה בעצמה לא הייתה תורה. אם עיסוקם בדרשה היה בדברים מעמיקים, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, לא היו דרשנים אלה עוזבים חיי עולם ועוסקים בניבולי פה.
אך כיוון שגם הדרשה מלאה באמרות עמומות וסתומות באין מבין ומשגיח לעומקם של דברים, ומקור המעיין הוא נרפש ורדוד, וההמון השבוי יושב מנומנם - רואה הדרשן צורך להעירם בדבר תמוה כדי למשוך את תשומת ליבם ואוזנם.
התחיל כניסיון להתחבר לעממיות
טעות השתרשה בהמון הסבור שדרשות עממיות הם נחלת המסורת המזרחית והספרדית. חלילה וחס! הביטו בכל ספרי הדרש של חכמי הספרדים מהדורות האחרונים, וראו באיזו חרדת קודש הם ניגשו אל הדרשה.
התבוננו במבנה דרשותיו של הבן איש חי מבגדד, של רבי יוסף משאש ממרוקו, של רבי כלפון משה הכהן מג'רבה - או של רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל מירושלים, ותיווכחו לדעת כמה עמל, ייגע וידע הם השקיעו בדרשותיהם. נאמנים היו לדברי חז"ל, וכפי שניסח הרמב"ם באיגרת השמד: "וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין לו לדבר ולדרוש לפני העם, עד שיחזור על מה שרצונו לדבר בו פעם ושתיים ושלוש וארבע, וישנה אותו היטב, ואחרי כן ידבר".
לעניות דעתי, שורש העממיות שנלוותה לדרשות בימינו התחיל כהוראת שעה על ידי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הוא "הנשר הגדול" שראה בצעירותו את חוסר ידיעתם ולימודם בתורה של כמה פועלים ועמלי כפיים, והחל ללמדם. באותם שעות שיכול היה לכתוב עוד פסקי הלכה ולהשתעשע בפלפולי האחרונים - ישב עם עמלי יום, וניסה לקרבם ללימוד בסיפורי מעשיות.
כדי להתחבר עימם סיגל לו הרב כפעם בפעם משפטים וביטויים עממיים מחיי היום-יום שלהם. להבנתי, זה סמל הענווה. ירידה מהררי המחשבה התורנית-הלכתית - אל העממיות. דבר זה זה היה כל עולמו, ועל זיכוי הרבים הזה הוא דיבר כל ימיו וכתביו מלאים בזאת. בדידי הווה עובדא. פעם אחת סיפרתי לו בשמחה שאני מלמד כך וכך שיעורים על משנתו ההלכתית במוסדות אקדמאיים. הרב שמח, אך מיד שאל: וכמה שיעורי הלכה אתה מוסר בבתי כנסיות ולעם שבשדות? וציווה עלי: אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך.
היום אנחנו במצב שונה לחלוטין. הציבור משכיל יותר; המדיה הקנתה לאדם שליטה מרובה במקורות. לכך תפקיד הרב הוא העיון והחידוש, ולא העמימות והנוסטלגיה. הקריאה הביקורתית, ולא הציטוט.
ומאידך גיסא, אין לדרשן לייגע את עדתו בדקדוקי מילים, מבואות רבים ומילים לטיניות. לא לדרשות אליטיסטיות אני מתכוון, גם לא לווירטואוזיות. אדרבה, מלאכת הדרשה השלֵמה צריכה שתיבנה בתוכן עמוק ומועיל, ובשפה ברורה ופשוטה. היכולת לומר דברי טעם בשפה רגילה היא הדרשנות המשובחת והרצויה.
הם איבדו את חוש הביקורת
הדבר תלוי בנו. התיקון יתחיל מאיתנו, שמוקירים ומייקרים את התורה, וקובעים עתים ללימודה. הגיעה השעה שנעורר את חוש הביקורת הטבעית, אותו חוש שלפעמים הולך לאיבוד.
לפני זמן מה שהיתי בשבת באחת מהערים בצפון הארץ. לפני צאת שבת ישבתי בבית כנסת מקומי, ושמעתי דרשן שביאר לקהל עדתו פרטי דינים בהלכות ברכת ההודאה. תוך כדי הדברים הוזכר שם של עסקן שלא מצא חן בעיניו, ופי הדרשן נתמלא בין-רגע בדברי נבלה ונאצה כאחד הריקים.
אחרי ה"שיעור" מחיתי בו ביני לבינו. וכשראיתי שאינו שומע לדבריי, פניתי לכמה מהאנשים מחוץ לבית הכנסת, ועוררתי אותם לתת את הדעת: איך אפשר לדבר על הודאה ושבח לבורא, ותוך כדי לנבל פה על בני אדם? הנוכחים הביטו בי בתימהון ולא הבינו מה לא בסדר כאן. ואיך אפשר לחשוב שהגאון שבשכונתם טועה? הלא כל דבריו נאמרים בדעת תורה צרופה! אז הבנתי שהם בבעיה גדולה. בפשטות, הם איבדו את חוש הביקורת.
מה עלינו לעשות? פשוט מאוד
בכל פעם שנשמע דברים מביכים כאלה, נצא מהשיעור בשקט. לא נסכים לבזבז את זמננו בדברי דופי והבל.
לא נסכים ששיעורי תורה יהפכו למושב לצים ולתגרת דברי ניבולים. לא נחליף את הפלפול ההלכתי, בהתגוששות פוליטית ועסקנית. כך נעשה לכבודה של תורה.
השינוי יתחיל מלמטה. הדרשנים שירצו שיהיו שומעים לדבריהם, יעמלו וידקדקו במה שהם מלמדים שיהיו הדברים ישרים ונכוחים, והתורה תתייקר ותתכבד.
לפנייה לכתב/ת 
