בגין לסאדאת: לא נפרק יישובים. דבר עם החבר שלך, שמעון פרס
נשיא מצרים תמך בנאצים, הזכירו בשיחה סודית במשלחת הישראלית, "אבל מאז עברו 35 שנה". אותה תקופה בדיוק חלפה מהימים הדרמטיים של הסכם השלום. איך הגן עזר ויצמן על הכבוד האישי של בגין, ממי חשש סאדאת שיחליף את ראש הממשלה, ואיך נולדה הפשרה – לוותר על כל סיני כדי שיעזבו אותנו מיו"ש? 12 ימים בקמפ דיוויד – המסמכים נחשפים
מסמכי קמפ דיוויד:
משה דיין לסגן נשיא ארה"ב: נעלבתי מכם
השלום ב-79': 'מדינה פלסטינית - סכנה לעולם'
בגין: "לא באנו להשלות את עצמנו. בינינו לבין המצרים יש פער עמוק מאוד. אינני מהסס לומר 'תהום'. מה שהם רוצים – איננו יכולים לתת להם. השאלה אם אפשר למצוא איזה שהם הסכמים".
היועץ המשפטי של משרד החוץ, מאיר רוזן: "אולי להציע שבתקופת המו"מ יהיה מורטוריום (עצירה) של ההתקפות בעיתונות".
שר הביטחון עזר ויצמן: "בחייך, זה כל שני וחמישי אנחנו דורשים. ואנס (מזכיר המדינה האמריקני) אמר לי שאמר לסאדאת שטעותו היסודית הייתה ההתקפות על ראש הממשלה".
בגין: "אינם קוראים לי כבר 'גנב הבהמות הגונב בהמה ודורש כסף'".
שר החוץ משה דיין: "הספר 'המרד על הנילוס' מגלה יותר מכל דבר על סאדאת בשנות ה-40, ששאף בכל לבו לניצחון של גרמניה הנאצית".
ויצמן: "כותב זאת גם בספרו אך עברו מאז 35 שנה".
בשלב הזה תרם בגין אנקדוטה על פעילותו של סאדאת במהלך מלחמת העולם השנייה, על רקע התמיכה של גורמים מצריים בנאצים: "סאדאת הציע לנאצר בחבורת הסוד לתקוף את שגרירות בריטניה ולהרוג שם את כולם. נאצר לא קיבל את ההצעה".
כאן עבר הדיון להתמודדות המפוקפקת של סאדאת עם התבוסה במלחמת ששת הימים. "התפקוד שלו במלחמה היה עלוב", ציין בגין. "ישב ימים שלמים בבית ללא תפקיד. כשנודע לו על המפלה הסתגר בבית".
השיחה האגבית הזאת, שהתנהלה רגע לפני שהצדדים החלו לדון על הסכם שלום היסטורי, מתפרסמת השבוע על ידי ארכיון המדינה לרגל 35 שנה לחוזה השלום, שנחתם בבית הלבן כחצי שנה אחרי ועידת קמפ דיוויד. מדובר בפרוטוקולים, רישומי שיחות, מברקים, מסמכים רשמיים ופתקים אישיים שנכתבו לאורך כמעט שבועיים שבהם שהו בקמפ דיוויד שלוש המשלחות – הישראלית, המצרית והאמריקנית – וניסחו את הסכם המסגרת שהוביל בסופו של דבר לחוזה השלום במרס 1979.
אמנם לא נמצאים כאן הפרוטוקולים של השיחות הרגישות ביותר – אלה שהתנהלו בשש עיניים בין בגין, סאדאת והנשיא האמריקני ג'ימי קרטר – אבל הרשימות שכן פורסמו מוכיחות שוב כמה קרוב היה המו"מ לפיצוץ וכמה דק היה החבל שעליו התהלכו הצדדים. בתחילה החזיקו בגין וסאדאת בנקודות פתיחה קשוחות: בגין לא היה מוכן לדון בפינוי יישובים או בנסיגה צבאית מלאה מסיני, וסאדאת היה נחוש לכלול בהסכם פתרון מרחיק לכת של הסוגיה הפלסטינית. 12 ימים לאחר מכן, חרף משברים קשים ובעקבות לחץ אמריקני מסיבי, התקפלו שניהם וחתמו על פשרה. והיה מדובר ב-12 ימים מהקשים ביותר שהם חוו.
יישוב בשארם חשוב פחות
ג'ימי קרטר נבחר לנשיאות פחות משנתיים קודם, והחליט לשים את יהבו על הסכסוך במזרח התיכון, בעיקר מתוך חשש שחידוש העימות בין ישראל לבין מדינות ערב יחריף את משבר הנפט ואולי אף יוביל להתנגשות בין המעצמות. מאז ביקור סאדאת בישראל שנה קודם לכן התנהלו מגעים על אש נמוכה, וכשקרטר החליט שהגיע הזמן – הוא קרא לסאדאת ובגין להגיע לוועידה במגרשו הביתי בקמפ דיוויד.
באותה שיחה ב-6 בספטמבר, מעט לפני שעברו לשוחח על עברו הפרו-נאצי של סאדאת, דנו חברי המשלחת בשאלה כיצד להתמודד עם ההתעקשות המצרית לקשור בין הנסיגה מסיני לבין ויתורים בגדה המערבית וברצועת עזה. במהלך השיחה חזר עזר ויצמן וציין שהסוגיה הפלסטינית היא המפתח להסכם: "העיקר הוא יו"ש, צריך לדון בכך. בסיני אני מוכן ללכת דרך ארוכה משחשבנו אי פעם".
בהמשך אמר בגין: "הצעתי פרשנות שלנו להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242. ביטול הממשל הצבאי בשטחים, אבל הצבא נשאר. אנחנו לא רוצים שאש"ף ישתתף ולכן זו הדרך היחידה. קרטר לא אמר מילה של הסתייגות".
ויצמן: "יש כמה יישובים שיש להם פחות חשיבות מבחינה ישראלית. יישוב יהודי בשארם פחות חשוב מאשר בסביבות ירושלים".
הכבוד של אבא של סאדאת
באותו יום נפגש ויצמן לשיחה ידידותית עם סאדאת, שהזמין את שר הביטחון הישראלי לחדרו. סאדאת אמר לו: "בנאומי לפני סטודנטים באלכסנדריה אמרתי בגלוי שכשאשר אני יושב עם עזר ויצמן אין גבול לתחום הדיונים בינינו. בדיוניי עמך אני מרגיש בנוח ומוכן לדון איתך בכל נושא".
ויצמן: "לפני שנכנסת אמרתי לתוהמי (חסן תוהמי, סגן ראש ממשלת מצרים) שטוב יהיה כי באווירת קמפ דיוויד ייפגש הנשיא עם שר החוץ דיין".
סאדאת: "הנשיא קרטר הציע לי זאת וסירבתי. לך, עזר, לא אסרב".
ויצמן: "אם כתוצאה מקמפ דיוויד לא נבוא עם הישג ממשי, המצב יהיה קשה".
סאדאת: "אעשה כמיטב יכולתי. לדעתי לא צריך להגיע כאן להצהרת עקרונות אלא למסגרת".
ויצמן: "עליי לחזור על שאלה ששאלתי אותך כבר בקהיר. האם אתה רואה הסכם הן על סיני והן על עיו"ש?"
סאדאת: "אל 'תשחק' אותי לידי הסובייטים. אם אלך רק על סיני, הסובייטים ישתלטו על האזור".
בהמשך ניסה ויצמן להסביר לסאדאת את העמדות הקשוחות של בגין: "חובה עליי לציין כי החודשים האחרונים היו קשים מבחינתו לאור ההתקפות הרבות והעלבונות נגדו מעל גבי אמצעי התקשורת המצרים. אתה חייב להבין את ראש ממשלתנו, נעשתה פגיעה בכבודו, ועמנו שומר על כבוד מנהיגיו בדומה לכבוד אבותיו, כפי שנהוג אצלכם".
סאדאת: "בנקודה הזאת שמירה על הכבוד אצלנו היא ערך עליון. אני לא עישנתי בנוכחות אבי גם לאחר שנבחרתי לנשיא".
"ליישובים אין ערך ביטחוני"
בהמשך התקיימה הפגישה המשולשת הראשונה בין בגין, סאדאת וקרטר. בגין חזר ממנה לדווח למשלחת הישראלית והגדיר את ההצעה שהגיש סאדאת "המסמך הקיצוני ביותר שכתבו המצרים": חתימה על אמנת נשק אטומי, הגבלת נשק ישראלי, חלוקת ירושלים, מסירת יהודה, שומרון ועזה לשלטון מצרים וירדן, החזרת פליטים, פיצויים, התחייבות לירידה מרמת הגולן, הורדת יישובים ועוד. בגין אמר על ההצעה המצרית ש"אפילו הקומוניסטים בארץ אולי היו מסכימים אך לא היו מעזים לכך".
בין המסמכים האישיים של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, שהיה בעל תפקיד מרכזי במשלחת (ראו להלן), נמצאו כמה פתקים שכתבו הישראלים באותם ימים קשים של ראשית הוועידה. באחד מהם רשם האלוף אברהם (אברש'ה) טמיר, ששימש יועץ לשר הביטחון ולימים עיצב את ההסכם לפירוז סיני: "אני, תמורת שלום, הייתי מפנה את כל היישובים בסיני. אין להם שום ערך ביטחוני. מי שרוצה להישאר, שיישאר בכפיפות למִנהל מצרי".
"שרון מחרחר מלחמה"
ב-7 בספטמבר התקיימה פגישה נוספת בין בגין, סאדאת וקרטר, ובדיעבד היה זה המפגש האחרון בין ראש ממשלת ישראל לנשיא מצרים עד למעמד החתימה על הסכם המסגרת בתום הוועידה. לאחר מכן חזר בגין ודיווח למשלחת על שהתרחש בפגישה. הוא סיפר מה אמר לו סאדאת בתגובה להתעקשות להשאיר יישובים ובסיסים ישראליים בסיני: "באתי לירושלים נגד כל הערבים, עשיתי ג'סטה שלא הייתה כמוה. אני רוצה תקופה חדשה, שום שדות תעופה".
בגין: "לפני כמה שנים יצרת מצב שממשלתנו חשבה שאתה עורך תמרונים והוטעינו על ידך, תקפת אותנו ואיבדנו אלפי בחורים, אנו מאוד רגישים לאבידות בנפש, ואתה באת אלינו, קיבלנוך בחמימות... נסיגתנו לקווי ה-4 ביוני ומדינה פלסטינית אינו קביל עלינו".
סאדאת: "העם המצרי הוא עם טוב, בן 7,000 שנה, בעל תרבות גבוהה. עכשיו עליי לומר שלא אוכל לומר לעם הטוב שיש יישובים ישראליים על אדמתי".
בשלב מסוים אמר בגין לסאדאת שהוא חושש שמנהיג אחר יחליף אותו במצרים.
בגין: "כל בן תמותה יכול לבוא בנעלינו ולשכנע את העם המצרי לצעוק להשליכנו לים כמו ב-67'".
סאדאת: "גם לגביך, יכול לבוא שרון. הוא מחרחר מלחמה".
בגין: "איננו מחרחר מלחמה, הוא איש טוב".
הגנה מפני גאולה כהן
אתר הנופש הנשיאותי קמפ דיוויד נקרא על שם נכדו של הנשיא ה-34 דווייט אייזנהאואר, דיוויד אייזנהאואר, שלימים נישא לבתו של הנשיא ה-37 ריצ'רד ניקסון. בתרבות האמריקנית מוכר דיוויד אייזנהאואר בעיקר כמי ששימש השראה לשיר Fortunate Son של להקת קרידנס קלירווטר ריווייבל - שיר מחאה על היחס המועדף שקיבלו בני משפחות המעמד העליון בגיוס למלחמת וייטנאם.
האמריקנים סברו שהאתר הפסטורלי יסייע לאווירה נעימה בין הצדדים, אבל לא בטוח שהם הצליחו בכך. עזר ויצמן כתב על אתר הנופש קמפ דיוויד בספרו "המאבק על השלום": "המחנה כמו נעול באזור ששום מראה-נוף אינו נשקף ממנו. הוא יוצר תחושה מסוימת של קלסטרופוביה. עצים גבוהים יוצרים אפלולית מדכאה".
כדי לפרוץ את המבוי הסתום הגיש קרטר תוכנית גישור אמריקנית. בגין הביע חשש, אבל הנשיא האמריקני טען שסאדאת הבטיח לו שיתמוך בכל הצעה סבירה שתביא ארצות הברית. ההצעה האמריקנית כללה בין היתר הכרזה על סיום מצב הלחימה, פירוז סיני, מעבר אוניות ישראליות במצרי טיראן, יחסים דיפלומטיים מלאים, סיום החרם הערבי, אוטונומיה לפלסטינים בשטחים, התייחסות לפליטים הפלסטינים וליהודים שעזבו את מדינות ערב ועוד.
קרטר הזהיר מפני התוצאות של כישלון הוועידה והפציר בישראלים לגלות גמישות. הוא סיפר שסאדאת קיבל באותו יום מכתב מחוסיין מלך ירדן, שהביע נכונות להצטרף לשיחות אם הן יצליחו.
בפגישה עם בגין ודיין אמר להם קרטר: "כעיקרון, ברצוני לומר שהבעיות העיקריות, פרט לביטחון, לא אכפת לי. לא אכפת לי 1,000 התנחלויות בסיני או 100 אלף תושבים ביו"ש. לא אכפת לי אם תחזירו לירדן. לא אכפת לי אם תסכימו עם ירדן. זהו זה. אין לי עמדה אמריקנית שונה ממה שאתם וירדן, אתם ומצרים, תסכימו... עסקתי ב-18 החודשים האחרונים לשכנעו שיש לכם זכות לביטחון. עשינו הרבה התקדמות. אני מבקש ממך עד כמה שאפשר לדבוק בלשון זו".
בהתייעצות של המשלחת ניסו כמה מהחברים לשכנע את בגין שישראל תוכל להסכים לנוסחה על בסיס החלטה 242 "על כל חלקיה" בקשר לבעיה הפלסטינית. בגין התקומם ודיין מחה נגדו: "נוצר מצב שיש קושי להביע דעות שונות משלך".
בגין ענה לו: "מאז ההתשה של תעלת סואץ לא התנהלה מלחמת התשה קשה יותר על אדם אחד".
לבסוף אמר בגין: "הכול יהיה על ראשי. אבקש שעזר יגן עליי מפני גאולה כהן".
יו"ש תמורת סיני
ב-12 בספטמבר רמזו חברים משתי המשלחות על כוונתם לעזוב. המצרים דרשו לקבל את עקרון האי-קבילות (inadmissibility) של רכישת שטחים במלחמה, בעיקר באשר לגולן. ויצמן הזכיר שוב שאם היישובים בסיני יעמדו בין ישראל להסכם עם מצרים, הוא בעד שלום, "ואפילו היישובים צריכים להיעלם... אם אני יכול להגיע היום להסכם שלום עם המצרים על ירושלים מאוחדת, גבול פתוח, דיפלומטיה, שארם פתוחה, אני מוכן לבוא לפתחת רפיח ולומר להם לעזוב".
בגין ענה לו: "הבנתי, ולא מוסכם. על כך תכריע הממשלה והכנסת".
דיין סיפר לשגריר ארה"ב בישראל סם לואיס שהמשלחת הישראלית עומדת להתפזר. הוא עצמו הזמין לעצמו כרטיס בחזרה, אהרן ברק התכונן לשוב לישראל להשבעה כשופט בבית המשפט העליון, ובגין שקל לנסוע לוושינגטון להסביר את כישלון הוועידה.
האיום כנראה עשה את שלו, כי כבר למחרת זימן אליו קרטר את אהרן ברק ואת אוסמה אל-באז, יועצו של סאדאת. מאותו בוקר, ובבקרים שלאחר מכן, דנו השלושה בתיקונים שהציגו הצדדים להצעה האמריקנית. ברק זוכר שקרטר והוא נפגשו בבקרים הללו ב-5:00, אכלו ארוחת בוקר והתחילו לעבוד. לאחר מכן הצטרף אליהם גם אל-באז.
לדברי ברק, הוא הכיר היטב את דרך מחשבתו של בגין ואת העמדות הישראליות, כך שידע "לנסח את הדברים בצורה כזאת שיוכלו להסכים". לאחר מכן היה מביא את התיקונים לבגין ולמשלחת. על ידי כך, אליבא דברק, הצליח קרטר לעקוף הלכה למעשה את הקשיחות והעקשנות של בגין וסאדאת.
למשל, בשאלת אזכור החלטה 242 הוחלט למחוק את הביטוי "אי-קבילות". התקבל סעיף על ירושלים, ובו הוסכם שהעיר לא תחולק ושהמקומות הקדושים יתנהלו בחסות נציגי הדתות. הוחלט להשתמש בביטוי Palestinian people ("העם הפלסטיני"), ושקרטר יכתוב מכתב לבגין בדבר עמדת ישראל שמדובר ב-Palestinian Arabs ("ערבים-פלסטינים").
אלא שכל זאת לא הצליח לפתור את הקו האחרון שבגין סירב לחצות: לא לפינוי יישובים בסיני. ב-14 בספטמבר התבטא סאדאת: "איך אעשה הסכם עם אנשים שאיני סומך עליהם?" במשלחת האמריקנית החלו להפנים שהדרך היחידה לשכנע את בגין לוותר הן על הבסיסים והן על היישובים בסיני, היא להביא לצמצום ההתחייבויות ביהודה ושומרון.
חתימה
עד שזה יקרה, ב-15 בספטמבר נחרד קרטר לגלות שחברי המשלחת המצרית אורזים את מזוודותיהם. הוא פנה לסאדאת ואמר לו שהוא מפר הבטחה, ושפיצוץ חד-צדדי של השיחות יעלה לו בפגיעה ביחסים עם ארה"ב. סאדאת נעתר והוועידה המשיכה.
בינתיים ניתנה לישראלים הבטחה שהאמריקנים ייקחו על עצמם בניית שדות תעופה חלופיים בנגב. במקביל הפעילו ויצמן ודיין לחץ על בגין בנושא פינוי היישובים מסיני, ולשם כך אף גייסו את שר החקלאות אריק שרון, והוא התקשר לראש הממשלה מהארץ וככל הנראה סייע לשכנע אותו לוותר.
את מנוף הלחץ האחרון הפעיל קרטר ב-16 בספטמבר. הוא כינס את בגין, דיין וברק, ומנה באוזניהם את היתרונות שיצמחו לישראל אם תחתום על ההסכם: היא תיהנה משלום מלא עם מצרים, כולל יחסים דיפלומטיים, הסדרי ביטחון בסיני, מעבר חופשי בכל נתיבי המים באזור והסדר בגדה הקרוב מאוד לדרישותיה, עם נוכחות צבאית וזכות להטיל וטו על ההסדר הסופי. בנוסף, רמז, יחסיה עם ארצות הברית והעולם ישתפרו.
הדרך להסכם המסגרת נסללה. חרף היסוסים של שני הצדדים, ומשבר קטן של הרגע האחרון, ב-17 בספטמבר – עשרה ימים אחרי הפעם האחרונה שהתראו – נפגשו בגין וסאדאת וטסו יחד עם קרטר לוושינגטון.
טקס החתימה התקיים בבית הלבן באותו ערב, וקרטר הציג את תוכן שני ההסכמים: מסגרת למשא ומתן בין ישראל למצרים על חוזה שלום, ומסגרת למשא ומתן על הסכם כולל ופתרון הבעיה הפלסטינית.ב-27 בספטמבר הביא בגין את ההסכמים לכנסת והם עלו להצבעה כמקשה אחת. 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 19 נגד ו-17 נמנעו.
הסכם קמפ דיוויד הוביל לחתימה על חוזה השלום במרס 1979. חמש מלחמות התנהלו בין ישראל למצרים בשלושים השנים עד אז, לעומת אפס מאז. ועדיין, שעה קלה לפני סיום ועידת קמפ דיוויד, בשיחה אחרונה בין דיין לקרטר, הסביר שר החוץ לנשיא האמריקני מדוע יהיה קשה מאוד להשיג הצלחה עתידית דומה גם בנושא הפלסטיני:
"כאשר אתם (האמריקנים) אומרים שהשטח כבוש, הרי יוצא מזה שגם האוניברסיטה העברית, הכותל המערבי, הדסה והרובע היהודי הם שטח כבוש רק מפני שנלקחו בכוח על ידי עבדאללה ב-48' וב-67' לקחנום חזרה... אני מדבר על אדמה שקנינו מהערבים לפני 48' ובנינו עליה אוניברסיטה ובית חולים והערבים לקחו זאת מאיתנו בכוח. האם זה עושה את זה לשטח כבוש?"
המסמכים הנדירים מוצגים לראשונה גם באפליקציה מיוחדת של ארכיון המדינה לאייפד ולטאבלטים
