גיבור שרירותי: הרקולס פנים רבות לו
האיטלקים אימצו אותו, האמריקאים הפכו אותו לגיבור על: הרקולס תמיד היה שם, בכל פעם ששרירן חתיך חלם להיות שחקן. מארנולד שוורצנגר, דרך ריאן גוסלינג ועד קווין סורבו - קבלו את הגלגולים השונים של בנו של זאוס על המסך
נניח שאתה מר עולם בדימוס, מרים משקולות שחוק או סתם שרירן חובב שחי בסרט. את כל החיים בילית בחדר כושר ועשית פרצופים מול המראה, ללכת לתיכון לא היה לך זמן ובטח שלא לבית ספר למשחק, ובינתיים התבגרת והסטרואידים כבר מזמן אכלו לך את תאי הזיכרון. מה לעשות? אתה יכול לגשת לסוכנות ניצבים, תמיד צריכים כאלה. אבל למה לחשוב בקטן? נסה לעשות אודישן לתפקיד של הרקולס. לשחק אתה לא צריך, והביקוש, מתברר, לא מבוטל.
וכך, כחודשיים אחרי יציאתו של סרט ההרפתקאות "הרקולס: האגדה מתחילה" של הבמאי הפיני רני הרלין (בתמיכת המפיקים הישראלים-הוליוודים אבי ודני לרנר ובועז דוידזון, התסריטאי דניאל גיאת והשחקנית שרי גבעתי), מגיע אלינו הטריילר החדש של "הרקולס" המושקע של ברט רטנר ואולפני פרמאונט ו-MGM, שייצא בקיץ הקרוב. מה ההבדל ביניהם, אתם שואלים? מלבד מרכיבים עלילתיים שונים ולא בטוח שחשובים, הראשון עלה כ-70 מיליון דולר והשני 110 מיליון דולר. ואת שניהם נושאים על כתפיהם הרחבות השרירנים קלן לוץ ודוויין ג'ונסון, בהתאמה.
לוץ בן ה-29 התחיל את הקריירה כדוגמן אך צבר ניסיון במשחק מאז כניסתו לשואוביזנס כנער, וזה כולל בין השאר את גילומו של האל היווני פוסידון (אחיו של זאוס, אביו של הרקולס). מנגד ג'ונסון בן ה-41 היה בצעירותו שחקן פוטבול מבטיח, שנפצע ופנה ל-WWF שם היה מוכר בכינויו "דה רוק" - שם המלווה אותו עד היום. בעשור האחרון הוא מוכר בעיקר ככוכב אקשן הוליוודי ("מהיר ועצבני"), אך הדמות של הרקולס עשויה לקדמו לשיא חדש כמוביל מותג חדש.
הן לוץ הצעיר והן ג'ונסון הוותיק מציגים לראווה את כל החבילה: קוביות בבטן, חזה תפוח, כתפיים רחבות וזרועות הרריות. אבל בכל הנוגע לכישרון משחק, יכולות דרמטיות וניואנסים רגשיים כאלה או אחרים - הם די שטוחים, וזה בסדר כשמדובר בהרקולס. עובדה. הגיבור הקדום, שהפך לאורך השנים לנער הפוסטר של המיתולוגיה היוונית, הוא אולי דמות פופולרית בתרבות העכשווית, אבל כזו המעדיפה את הגוף על פני השכל. גם הליהוקים בהתאם.
ובכל זאת, בזכות הרקולס אימצנו בברכה אל חיקנו הרופס כמה כוכבים גדולים שבנו של זאוס היה עבורם לטבילת האש, הגופרית והזיעה המשמעותית הראשונה על המסך הגדול ו/או הקטן. אילן היוחסין ארוך ארוך, ותחילתו אי שם לפני כמאה שנה, כשלאונה פאפה האיטלקי גילם את הייצוג המודרני הראשון של הרקולס בסרט האילם "מאצ'יסטה" ב-1915. מאז עטו על עצמם את כובד משקלו השרירנים ארנולד שוורצנגר, לו פריניו, קווין סורבו, לוץ, ג'ונסון ואפילו ריאן גוסלינג.
למרות מקורותיו של הרקולס במיתולוגיה היוונית, הקולנוענים האיטלקים ניכסו אותו לעצמם - ממש כמו אבות אבותיהם הרומאים לפני יותר מאלפיים שנה. הוא נולד שם מחדש כדמות מודרנית ב"מאצ'יסטה" של וינצ'נזו דניזוט ולואיג'י בונייטו ואחריו ב"Whosoever Shall Offend" של אריגו בוקי (1919). להוליווד הגיע לראשונה ב-1928 עם הקומדיה "Vamping Venus" של הבמאי אדוארד קליין. את דמותו גילם באדיבילדר יהודי-אמריקני ממוצא טורקי בשם ג'ו בונומו. גם פה, כמו בסרטים שקדמו לו, הרקולס צץ כדמות משנית אקזוטית, ולא ממש הירואית.
אולי היתה זאת העובדה שדמותו של הרקולס ביטאה שאיפה לעליונות פיזית וגנטית וייצוג של על-אדם, שהפכה אותה לשנויה במחלוקת בשנות השלושים והארבעים והעלימה אותה מן המסך. בעיתוי זה, כשברקע גרמניה הנאצית רואה בשרירן הלבן כדמות לחיקוי, הושמו הייצוגים האמריקנים שלו בתרדמת (אם כי ג'רי סיגל וג'ו שוסטר היהודים ראו בו השראה ליצירת דמותו של סופרמן הלוחם בנאצים בקומיקס שלהם בסוף שנות ה-30). הרקולס עצמו הקיץ רק ב-1948 ובפניו השליליים, בסדרה פופאי "Popeye Meets Hercules", כמעין גלגול של בלוטו הנבזי, אויבו של המלח האמריקני האהוב:
עשור נוסף עבר, הטראומה של מלחמת העולם עדיין הדהדה ברחבי אירופה, ובאיטליה ביקשו להתנער מבניטו מוסוליני והתנועה הפשיסטית שלו. בחיפוש אחר נקודות אחיזה היסטוריות ותרבותיות שיאשררו את הלגיטימציה שלהם בין אומות העולם, שבו האיטלקים - ולא בפעם הראשונה - אל המורשת הרומית שלהם, והמורשת היוונית שלה. ואיתה חזר גם באופן טבעי הרקולס בכבודו ובעצמו. חזר הביתה בגדול בגרסת האיטליאנו שלו, כחלק מגל סרטי "החרב והסנדל" שצבר תאוצה.
חושבים ששנת 2014 היא תור הזהב של הרקולס עם שני הסרטים החדשים של לוץ וג'ונסון? ובכן לאורך שבע שנים, בין 1958 ל-1965, יצאו באיטליה יותר מעשרים סרטים המבוססים על דמותו. לתפקיד לוהקו שרירנים אמריקנים שחלמו להיות שחקנים, וגם איטלקים חסונים שחלמו להיות שרירנים אמריקנים שחלמו להיות שחקנים. הראשון בהם היה מר עולם לשעבר סטיב ריבס, שבגיל 32 היה לפנים והקוביות של הגיבור בסרטי פייטרו פרנסיסקי "הרקולס" (1958) ו"הרקולס ללא מעצורים" (1959).
אבל הרקולס, פנים רבות לו. התסריטאים והבמאים האיטלקים עבדו במרץ על רעיונות חדשים לסרטים העוסקים בו, ואלו הגיעו בצורת תסריטים מופרכים: הרקולס שהוא בעצם גוליית הנלחם בדרקון, הרקולס המאהב, הרקולס נגד אודיסאוס, ואפילו הרקולס נגד שמשון הגיבור. לכולם היה מקום, וכך גם לשרירנים שהגיעו לאודישנים, שנראו יותר כמו תחרות פיתוח גוף מאשר מבחן בד.
מארק פורסט, רג' פארק, פרנק גורדון, מייק ליין, גורדון סקוט, דן ודיש, בראד האריס, סרג'יו קיאני ואנג'לו בליני שהעדיף להיקרא קירק מוריס ועוד ועוד - כולם נסחפו עם גל סרטי "החרב והסנדל", שהגיעו עד לחופי ארצות הברית. 14 מאותם סרטים אף קובצו לרצועה טלוויזיונית אחת בשם "The Sons of Hercules" ("בניו של הרקולס") ששודרה ברשתות האמריקניות בשנות השישים.
הפתיח של "The Sons of Hercules"
בין סרט טראש אחד למשנהו, התגלו לעיתים כמה פנינים יוצאות דופן על המסך, כמו במקרה של "אהבותיו של הרקולס" ("The Loves of Hercules") של קרלו ברגאליה מ-1960, אליו יובאו הכוכבת ההוליוודית הנוצצת ג'יין מנספילד, ובעלה האתלט ההונגרי מיקי הרגיטאי בתפקיד הגיבור:
לאט לאט, גם בארצות הברית החזירו את תהליתו של הגיבור היווני, שהומר לגיבור רומי, שהומר לגיבור איטלקי מודרני. ואם כך, אפשר היה גם להמירו לגיבור אמריקני. ב-1962 יצאה לאקרנים הקומדיה "The Three Stooges Meet Hercules", בה פגשו שלושת המצחיקנים הלא יוצלחים את הרקולס, בגילומו של המתאבק הקנדי האולימפי סמסון ברק:
בעקבות ברק הגיעה גם סדרת האנימציה הקנדית הפופולרית "The Mighty Hercules". הפעם, שלא כמו במקרה של פופאי, הרקולס הוא הפרוטגוניסט הנשגב ומגן הצדק. וכאילו כדי לסגור מעגל, חזותו עוצבה על פי סופרמן מהקומיקס של סיגל ושוסטר. הסדרה שודרה לאורך שלוש עונות בארצות הברית וקנדה, בין 1963 ל-1966:
במקביל, פיתחו סטן לי וג'ק קירבי מחברת הקומיקס מארוול הרקולס משלהם, השונה בתכלית מזה של סיגל ושוסטר, מתחריהם מ-DC. ב-1965 הושקה דמותו המאוירת בחוברת "Journey into Mystery" כמעין מקבילה יוונית של האל הנורדי ת'ור. כמוהו, גם הרקולס נכלל במסדר הנוקמים של מארוול. ואל תתפלאו אם בהמשך אף יופק להיט סופר-הירוז בהובלתו. מצד שני, אולפני דיסני (האכסניה הקולנועית של מארוול) כבר הפיקו להיט אנימציה אחד בשם "הרקולס" ב-1997. טייט דונובן נתן לגיבור את קולו בשובר הקופות שהכניס כ-250 מיליון דולר בכל העולם:
בצד של DC קומיקס צץ הרקולס המאויר כאחד מאבות האולימפוס בסדרה "שאזאם!" (1974-1977). את קולו נתן לו לא אחר מאשר אדם ווסט, הלא הוא באטמן הטלוויזיוני. ב-1977 הרקולס היה גם אחד משלושת גיבורי סדרת האנימציה "Space Sentinels" שירדה אחרי עונה אחת:
אבל עם כל הכבוד לשרירנים אלו או אחרים, או דמויות מאוירות שעוצבו בהשראתם, התחייה הקולנועית של הרקולס הגיעה עם "הרקולס בניו יורק" של ארתור סידלמן, שנודע יותר מכל בתור סרטו הראשון של ארנולד שוורצנגר. מר עולם האוסטרי הצעיר שהתכנה אז ארנולד סטרונג הציג עצמו לעולם כשחקן קולנוע בתור הרקולס שהפנה עורף לאביו זאוס וירד מהאולימפוס כדי להשתלב בין בני האדם - משימה לא קלה לביצוע בניו יורק המודרנית. התוצאה היא סרט דל-תקציב מטופש שהפך לקאלט, והוליד את אחד מכוכבי האקשן הגדולים של דורנו. לעזאזל, אפילו המבטא שלו לא הרתיע.
שוורצנגר התקדם מאז וחשף את השרירים שוב כקונאן הברברי. חברו-יריבו לו פריניו צפה מהצד והחליט שגם הוא יכול. אחרי שפרץ לתודעה כענק הירוק בסדרת טלוויזיה "The Hulk", התקדם הבאדי-בילדר האמריקני למסך הגדול. הוא שהודה כי סטיב ריבס היה אחד מגיבורי ילדותו, הגשים חלום ב-1983 וכיכב בסרט "הרקולס" של לואיג'י קוזי האיטלקי, לצד בראד האריס (אחד מאותם הרקולסים בשירות הקולנוע האיטלקי של שנות השישים). שנתיים לאחר מכן שב בסרט ההמשך "הרקולס 2":
הבא שייקח על עצמו לשאת את כובד משקלה של הדמות הוא קווין סורבו. לא הרבה הכירו את השחקן הבלונדיני תכול העיניים, אבל אחרי סרט הטלוויזיה "Hercules and the Amazon Women" ב-1994, והסדרה שהגיעה אחריו, הוא כבר הפך לכוכב - יש שיאמרו גם סמל מין. מה שהפך את המפגש שלו עם זינה הנסיכה הלוחמת ללוהט במיוחד.
בהשראת הסדרה המצליחה, הושקה גם סדרת הבת "הרקולס הצעיר" עם סרט טלוויזיה בכיכובו של איאן בוהן ב-1998. בסדרה עצמה היה זה שחקן צעיר ולא ידוע בשם ריאן גוסלינג שנבחר לככב בדמותו של הגיבור:
גוסלינג הצעיר, תראו מה נהיה ממנו 15 שנה אחרי - שחקן אופי נהדר, ומהכוכבים הגדולים של הוליווד כיום. אולי זה גם היעד שמסמן לעצמו ריצ'רד סנדראק, שנכנס לתודעת הציבור בעולם כולו כשרירן הצעיר ביותר בעולם. בגיל שש הוא כבר החל להרים משקולות, ושנתיים אחרי, הביצועים שלו היו מרשימים מאוד - וכך גם המראה. את המעמד הזה הביא הנער אל המסך בגיל 17 בסרט "הרקולס הקטן" שביים מוחמד קשוגי בתלת ממד. לצדו הופיעו אליוט גולד, רובין גיבנס והאלק הוגן (כזאוס), אבל הוא כמובן גנב את ההצגה:
