החיים כתמונה
אלינור קרוצ'י, ישראלית ניו-יורקרית ואחת מצלמות האמנות הנחשבות בעולם, חושפת את הרגעים האינטימיים ביותר מחיי המשפחה בתצלומיה. עדיין, היא אומרת, 99% מהחיים שלי לא מצולמים
״הילדים שלי היו אורחי הכבוד אתמול, הם הרגישו כמו כוכבי הערב״, סיפרה בהתרגשות הצלמת אלינור קרוצ׳י, בבוקר שלאחר הפתיחה החגיגית של תערוכת היחיד שלה, Mother, המוצגת החל מהשבוע בגלריית Edwynn Houk, על השדירה החמישית, שני צעדים וחצי מהפינה הדרומית של הפארק. עדן ועמנואל, התאומים בני התשע, מככבים בסדרת התמונות שהוצגו על קירות הגלריה. קריירת הדוגמנות שלהם התחילה עוד ברחם אמם, כמו שאומרים, אבל הפעם זה נכון באופן מילולי, שכן התצלומים של קרוצ'י עוקבים אחרי יחסי האם-ילדים עוד מהיותם עוברים ועד להפיכתם לילדים ניו-יורקרים דעתניים. ״הגיעו לפתיחה כמה מאות אנשים", קרוצ'י מספרת. "את חלקם הכרתי ואת חלקם לא. היו ביניהם סטודנטים שלי לשעבר וסטודנטים בהווה, מבקרי אמנות ובלוגרים״. באותה הזדמנות שבה זכתה לחיבוקים, לחיצות ידיים והערכה רבה, חתמה קרוצ'י על ספרה החדש שיצא לאור זה עתה.
מה קדם למה, הספר או התערוכה?
״במקביל לפתיחת התערוכה, השקתי באופן רשמי את הספר שיצא בהוצאה מוקדמת לפני כמה חודשים. הספר מסכם עשר שנות תיעוד ואיסוף חומרים. יש בו תמונות מתקופת ההריון שלי, צילום של הגוף שלי אחרי הלידה, כולל סימני מתיחה, עור מדולדל ותפרים מהניתוח הקיסרי. הנקה של תאומים, סיטואציות הוריות, אמבטיה משותפת, סצינות המתארות את המורכבות בלהיות אמא, יחסי זוגיות ומשבר. אני מציגה בתמונות מגוון של רגשות אוניברסלים: כאב, בכי, געגוע, כעס וצחוק. התערוכה שהוצגה בלונדון נודדת לשיקאגו, וזו שבניו-יורק תוצג כאן עד 3 במאי וככל הנראה תעבור לגלריה אחרת בהמשך״.
את לא מובכת מכך שכל כך הרבה אנשים, כולל הסטודנטים שלך, רואים אותך כל כך מקרוב, כולל בעירום?
״אני מלמדת צילום כבר 14 שנים בסקול אוף ויז׳ואל ארטס. אני מניחה שהסטודנטים שלי לא מתרגשים מעירום, בכל זאת הם סטודנטים לאמנות. זה לא אישיו בשבילי או בשבילם. באופן כללי, ההתייחסות שלי לכל נושא העירום היא שונה וממשיכה את הדרך בה חונכתי. ההורים שלי ניהלו בית מאוד פתוח שבו עירום היה דבר טבעי. צריך לקבל את מי שאנחנו ואת הגיל שלנו וכולנו אנשים לא מושלמים. זה הפך להיות חלק ממי שאני. אני שמה לב שהעיסוק בנושא העירום מאוד מורכב דווקא בחברה הישראלית. תמיד בראיונות עם מדיה ישראלית זה קטע. זה מאוד מפתיע אותי כי ישראל נחשבת לחברה מאוד פתוחה ומתירנית והיחסים המשפחתיים בה מאוד קרובים. לפחות זו הייתה התחושה הרווחת בסביבה שבה גדלתי. גם באקדמיה בבצלאל זה לא היה ביג דיל. יכול להיות שהעובדה שישראל מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם גורמת לאנשים אולי להתבייש או להסתיר, כי ׳מה יגידו׳. כאן מקבלים את האמנות שלי והיא מצליחה. בארץ אני בקושי עובדת. הרי לא מדובר בתצלומי עירום! מדובר במשהו הרבה יותר עמוק. חשיפה, אינטימיות, אוניברסליות של הקשרים הקרובים ביותר שיש לנו בחיים, יחסים עם ההורים, עם הילדים ועם בני הזוג״.
עוד בירושלים
קרוצ׳י, 43, נולדה וגדלה בירושלים. היא החלה לנגן בפסנתר כשהייתה בת חמש. מאוחר יותר למדה בתיכון למוזיקה ולמחול שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים וכן בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. בגיל 15 החלה לצלם ולתעד סצינות מחיי המשפחה הפרטית שלה ובעיקר את אמה, דליה. ״למרות שהוריי גרושים וגרים בישראל, הקירבה בינינו מאוד גדולה. הילדים ואני מבלים בכל קיץ חודשיים בישראל, ואמא שלי מקפידה לבקר אותנו המון. אנחנו גרות ביחד כשהיא כאן ויוצא שבפועל אנחנו מתראות הרבה יותר מאשר אם הייתי גרה בארץ״, מספרת קרוצ׳י.
עם השנים היא החלה להתמקד בעבודתה בצילום אינטימי תוך חשיפה אישית. ריב בין אוהבים, יחסי אם ובת, אב ובת, גבר ואשה. לאחר שסיימה את לימודי הצילום באקדמיה לאמנות ״בצלאל״, עברה בשנת 1995 להתגורר בניו-יורק ביחד עם בעלה, ערן בנדהיים, גם הוא בוגר בצלאל, וכיום מתכנת ומעצב אתר הבית של הכלבו הענק "מייסיס". מאז צילומיה של קרוצ׳י התפרסמו במגזינים המובילים באמריקה ותערוכות שלה הוצגו באירופה ובארה״ב. ספר הצילום שלה זכה להיכלל ברשימת "ניו-יורק טיימס" של עשרת ספרי הצילום הטובים ביותר לשנת 2013. קרוצ׳י הצליחה בשנים האחרונות לבסס את מעמדה כאחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר בעולם, ויחד עם זאת לא זכתה להכרה דומה בישראל.
איך קרה שלא הצגת עדיין תערוכת יחיד גדולה בארץ?
״אני מנסה, בינתיים ללא הצלחה. הייתה לי תערוכה גדולה בלונדון והצלחה באירופה. התערוכה שלי תוצג בחודשים הקרובים בגרמניה. בישראל היו לי כמה תערוכות קטנות בגלריות, אבל האוצרים הגדולים בארץ לא יוצרים איתי קשר, למרות שניסיתי לעניין אותם. בוודאי שהייתי רוצה להציג בארץ, כי שם זה הבית שלי. וליתר דיוק, שם הבית השני שלי. נולדתי, גדלתי ולמדתי שם וישראל היא חלק גדול ממה שאני. אמנם העבודה שלי לא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני והיא לא פוליטית, אבל היא מאוד ישראלית במובן הזה של יחסי קירבה בין בני המשפחה. אני מקבלת המון פידבקים חיוביים מישראלים ומסטודנטים לאמנות, שכותבים לי שהם מאוד מתחברים לצילומים שלי ואני מאמינה שגם עולם האמנות הממסדי יבין את זה בסופו של דבר".
בצילומים שלה קרוצ׳י חולקת את מה שעובר עליה ועל בני משפחתה וחושפת רגעים אמיתיים מחיי היום יום, גם אם הם פחות פוטוגניים. בטן רפויה שלאחר לידה, צלקות, כתמי דם של מחזור נשי, מריטת שיער בפינצטה, אף גדוש בנזלת. גם את הוריה, צילמה ברגעים אינטימיים. העיסוק שלה בצילומי תקריב של איזור הבטן אינו מקרי. קרוצ׳י החלה לרקוד ריקודי בטן במקביל לשירותה הצבאי והצטרפה ללהקת המחול הירושלמית "ערבסק". כשעברה להתגורר בניו-יורק היא אף התפרנסה כרקדנית והופיעה במועדונים מקומיים.
את עדיין רוקדת?
״אני כבר לא מופיעה באופן מקצועי, כי הצילום מאוד תובעני ופשוט אין לי זמן. אני גם התבגרתי וקשה לי להופיע בלילות במועדונים ובמקביל לגדל ילדים קטנים. הייתי צריכה לשחרר את זה. אני בן אדם מאוד טוטאלי במה שהוא עושה. הילדים צוחקים עלי שאין לי תחביבים, כי כל מה שמעניין אותי ואני מתחילה להעמיק בו, הופך לעיסוק אובססיבי. לפעמים אני משמיעה מוזיקה ורוקדת בבית״.
כל סנטימטר הייתי משנה
הצילומים של קרוצ'י חושפים הרבה מהחיים המשפחתיים. השאלה, האם מדובר בצילומים מבויימים או בתיעוד אותנטי, מתבקשת.
״אני נעה בין שני הקצוות האלה. לפעמים יש תאורה טבעית בבית ואפשר לצלם סיטואציה בלי הכנה מראש ויש רגעים בהם אני מביימת את הילדים ומבקשת מאחד מהם לבוא או להתרחק, מזיזה אותם קצת ואז פתאום הם מחליטים לריב או לבכות ורק אז אני בוחרת לצלם. במקרים אחרים אני מכינה את הסט, את התאורה ואת החצובה, אבל לרוב הצילום רק חצי מוכן מראש וחצי מורכב ממה שקורה במציאות. התוצאה הסופית היא מה שקורה בין לבין, בין ההכנות לצילום לבין הרגע של הקליק״.
איך את בוחרת את הרגע הנכון לשלוף את המצלמה ולצלם?
״בעלי צמוד למצלמה הרבה יותר ממני. למדנו יחד בפקולטה לצילום בבצלאל ושם למעשה הכרנו. יש צלמים שמתעדים את הסביבה שלהם כל הזמן והמצלמה תלויה עליהם בהיכון. זה סוג שונה של אישיות. קודם כל אני חיה את החיים ורק אחר כך באה היצירה. אני גם משתדלת שלא להעיק ולא לעייף את הסובבים אותי. יכולים לעבור שבועות בלי שאצלם. אני מאוד שמחה שבעלי לקח על עצמו את תפקיד המתעד הקבוע. בכלל, ערן מאוד עזר לי בכל תהליך ההפקה של הספר. יש לי בעל ומשפחה נהדרת ומחבקת. רק עם גב כזה ותמיכה אני מצליחה לעשות את מה שאני עושה״.
עם הפיתוחים הטכנולוגים והטלפונים החכמים, מדיום הצילום הפך לנגיש יותר להמונים. כל אחד יכול לצלם ׳סלפי׳ ולהעלות לאינסטגרם או לשתף תמונה אמנותית של שקיעה בפרופיל הפייסבוק שלו. האם לדעתך השינוי הזה פגע במעמד הצלם המקצועי?
״יש שינוי מורגש אבל קשה לי עדיין להגדיר אותו. חברים שלי למקצוע ואני מדברים על השינוי הזה כל הזמן. אני מאוד נזהרת מלהגדיר את המהות של השינוי. יש אמנם יותר צילומים בשוק, אבל יחד עם זאת אין שפע של דברים איכותיים ואמנותיים. כשמגזין צריך תמונה מקצועית הוא יעדיף לשלוח צלם עם נסיון. אולי בעוד כמה שנים נדע בדיוק להעריך איך השינוי הטכנולוגי השפיע על המקצוע״.
העבודות שלך מסחריות? יש מי שיקנה את התמונה שלך בה את מניקה תאומים ויתלה בסלון ביתו?
״חלק מהן מסחריות יותר וחלק פחות. יש כמה אימג׳ים שיש להם יותר סיכוי להימכר, למשל רגעים שהם יותר אוניברסלים. תמונה שלי מניקה היא ללא ספק פחות מכירתית. אוצר התערוכה יודע להעריך את הפוטנציאל המסחרי של כל עבודה. חלק מהתמונות בתערוכה 'אמא' כבר נמכרו וחלק אחר אולי ייקנה ע״י אספנים רציניים או מוזיאונים. המחיר נע בין $3,500 לתמונות הקטנות ועד $5,500 לגדולות״.
יש נשים מצליחות בתחום הצילום?
״אין הרבה נשים שמצליחות מאוד בתחום. ברשימת עשרת הצלמים הגדולים בעולם יש רק אשה אחת, סינדי שרמן. שאלו אותה בזמנו למה היא בוחרת להדפיס את העבודות שלה בגדלי ענק והיא ענתה בכנות שזה בגלל שהיא ראתה את העבודות של הצלמים הגברים והחליטה שבעסק הזה, הגודל כן קובע. עבודות גדולות נמכרות ביותר כסף. היא לא ניסתה למצוא חן בעיני אף מבקר אלא פשוט אמרה את האמת״.
מה מספק אותך יותר, הצילום או הוראת המקצוע?
״הלימוד עצמו מאוד מפתח כאמן אבל העבודה האישית שאני עושה היא המקור להכל. אני משמשת כפרילנס של ׳ניו-יורק טיימס׳ ושל המגזין ׳ניו-יורקר׳ וזה מהווה את הגרעין ואת הבסיס. שיגרת היום שלי מורכבת מסשנים של צילום, פגישות עם אוצרים ובעלי גלריות, הדפסה של עבודות, הוראה וכמובן אמא במישרה מלאה״.
את רואה את עצמך חיה בניו-יורק בעתיד?
״ניו-יורק היא ללא ספק המקום שלי. אני מנהלת כאן חיים כבר עשרים שנה. לא זזתי מצ׳לסי. אין על העיר הזו עבור אמנים, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה״.
היכן עובר הגבול בין אמנות ופרובוקציה? יש רגעים שלא תהיי מוכנה לצלם?
״99% מהחיים שלי לא מצולמים. הרוב המוחלט לא מתועד. יש לי הרבה גבולות כשזה מגיע לילדים שלי. אני אמנם מפספסת הרבה רגעי צילום אבל חיה חיים נורמליים״.
אחרי שתמונה שלך הוצגה במומ"א, אחרי שהשקת ספר והעלית מספר תערוכות יחיד, מהו החלום המקצועי הבא שלך?
״השאיפה המקצועית שלי היא בשני רבדים, להמשיך להתפתח כצלמת ולתעד את מה שהחיים יזמנו לי. העבודות שלי ברובן אינטואיטיביות ולא מתוכננות ומוחלטות. במישור אחר, אני אשמח להציג במוזיאונים מכובדים ולפרסם ספרים נוספים. מה שכל אמן מאחל לעצמו״.
הצילום עבורך הוא הרבה מעבר לקריירה.
״צילום מבחינתי הוא שיחרור. אני לא יודעת אם תרפיה, אבל זה איזשהו צורך. קיבלתי אימיילים מאמהות ומנשים שסיפרו לי שהן מאוד מזדהות עם התחושה והכאב שמתבטאים בצילום של הבטן אחרי הניתוח הקיסרי. כשרואים שזה קורה לכולן, זה פחות נורא. ההזדהות היא קריאה לחיבור בין אנשים. כשרואים צילומי תקריב עם קצת שיער שפם, כתמי פיגמנטציה ולא רק את הפסאדה והמסיכה, יש תחושה של שיחרור וקריאה לדיאלוג. למדתי גם להיזהר ולהבין שלא כל מה שמרפא אותי ומרגיש לי טוב מהווה בהכרח אמנות מעניינת. יש צילומים שעדיף שיישארו במגירה. המקרה האידאלי הוא חשיפה אינטימית שמתפרשת גם כאמנות״.
נראה שבגיל ארבעים פלוס את שלמה עם דימוי הגוף שלך.
״מה קרה לך? כל סנטימטר בגוף שלי הייתי משנה. יש לי אמנם מבנה גוף בסדר, אבל זה נפל וזה צנח, כאן כבר לא חלק ופה צץ עוד קמט, יש לי גם הוכחות לאיך הכל נראה לפני ההריון... אני אשה וזוהי המהות שלנו בעצם, מתבגרים ומשתנים ולומדים לקבל את הפגמים".
