דוסה נובה: החרדית ששרה ורוקדת ברזילאית
היא חזרה בתשובה והתנתקה מכל עיסוק באומנות - אבל מתקליטי הבוסה נובה לא יכלה להיפרד. עשרים שנה חלפו, ועינת רוזנפלד משיקה את אלבום הבכורה שלה - כולו מוזיקה יהודית-ברזילאית. קול באישה ערווה? "אני מפחדת רק מהשם - לא מ'מה יגידו'"
עינת רוזנפלד היא צברית מבטן ומלידה, אך בקולה נוכחות קלה ומתקתקה של מבטא פורטוגזי; "שנאתי דתיים", היא משחזרת את ילדותה - היום היא חסידת ברסלב וחב"ד; נשמעת לרבנים - ומשמיעה את קולה בשיר. ניגודים? רק לכאורה. 20 שנה אחרי שנטשה את האמנות כמעט-לחלוטין בשם הדת, היא חוזרת עם אלבום בכורה שכולו מוזיקה יהודית ברזילאית. אם תרצו - הרבי מלובביץ’ במקצב הבוסה-נובה.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אני תופסת אותה בביקור מולדת בישראל, “על המזוודות”, כמה שעות לפני הטיסה חזרה לביתה שבסאו-פאולו. המרחק בין ירושלים, המולדת, לדרום אמריקה, נראה קטן עליה, אחרי הדרך הארוכה שכבר מאחוריה - מילדה שמפגינה לפתיחת קולנוע בשבת ועד הלום.
רוזנפלד (42) גדלה בבית דובר ספרדית, ואביה עבד שנים ארוכות בסוכנות היהודית בארגנטינה. “בכל פעם שהוא היה חוזר, הוא היה מביא אתו תקליט חדש של בוסה נובה", היא נזכרת, "זו המוזיקה שהתנגנה סביבי בבית, שהיה כמובן חילוני לגמרי”.
כשעינת אומרת “חילוני לגמרי”, היא מתכוונת לכל מילה. “אמא שלי זיכרונה לברכה הייתה מאוד שמאלנית", מתארת רוזנפלד, "עד כדי כך הייתה פעילה בקו האנטי-דתי, שהיא זו שהרימה טלפונים ליוסי שריד והדריכה אותו לאן לשלוח מפגינים. היינו באופן מאוד אקטיבי נגד כפייה דתית בירושלים, וכבר בגיל 15 ארגנתי את ההפגנה הראשונה שלי - על הסינמטק, שיפתחו אותו בשבתות”.
“שנאתי דתיים, שנאתי כל דבר שקשור לדת. כירושלמים חילונים זה היה טבוע בנו עמוק, שלא יגידו לנו מה לעשות, שיאפשרו חופש. היום, מהצד השני של המתרס, אני מרגישה לפעמים שיש כפייה הפוכה - אבל כנראה שכל אחד קרוב למה שמפריע לו...”.
שכונה מלאה בחוזרים בתשובה
את המוזיקה שמרה רוזנפלד תמיד על אש נמוכה, כתחביב. "למדתי לנגן על כלים בתיכון, ניגנתי בפסנתר, סקסופון וגיטרה, אבל המיקוד היה אומנות פלסטית וקולנוע”, היא אומרת - ובזה הצטיינה: פרוייקט הגמר שלה בתיכון זכה בפסטיבל סרטים קצרים בגרמניה.
תקופת מלחמת המפרץ הראשונה תפסה אותה באירופה. רוזנפלד, שלא יכלה לחזור לארץ, החלה ללמוד באקדמיה ההולנדית לאומנות "בריטפלד" - ואז חזרה ארצה, לבצלאל. “התקופה הזו מאוד מעניינת, כי גרתי אז בנחלאות ולמדתי וביליתי בסנימטק. יכולתי לראות עשרה סרטי פסטיבל ביום - אבל את החוזרים בתשובה שמילאו את השכונה לא ראיתי. כנראה שעוד לא הייתי מוכנה לזה...”.
אחרי אפיזודה קצרה בפלורטין, כאומנית ומרצה. רוזנפלד חוזרת לנחלאות, בעקבות משבר לאחר מות אמה, ומתוודעת בפעם הראשונה לחיים הדתיים התוססים סביבה. “חוזרת בתשובה שהכרתי הזמינה אותי בסוכות לערב עם 'רב שחור' ששר ומנגן בגיטרה. הייתי בהלם מהשילוב - ונשארתי בסוכה כל שבעת הימים, כמו בחושות בסיני. יצאתי רק לשעה-שעתיים להתקלח ולהחליף בגדים בבית ליד. כל הזמן הגיעו חבר’ה והתחלפו הרכבים מוזיקאליים. היה מדהים. נשאבתי”.
עינת לשיעורי תורה - ואז בא המהפך באורחות החיים. מרבי נחמן היא כבר חזרה עם חצאית ושמירת שבת ומשם הכל התגלגל. במקביל היא מתארת תהליך של ניתוק הדרגתי מהאומנות. היא עברה ללמוד ב"מכון אלטה" בצפת - מדרשיה לבעלות תשובה של חב”ד - והתפרנסה מצילומי וידיאו של אירועים.
בוסה נובה עם פאה וחצאית?
במסגרת תהליך “ההתנתקות” פינתה רוזנפלד חדר שלם בדירה בנחלאות שהיה מלא באומנות שייצרה - הכל לפח האשפה. “זרקתי הדפסים ופסלים - ומלא, אבל לא יכולתי להיפרד מתקליטי הבוסה-נובה ומקלטות וידיאו שצילמתי בילדותי, והיו לי המון כאלה. הם עברו למחסן, ורק בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה לפנות מקום לעוד אדם, לבן-זוג”.
הפגישה עם הבעל-לעתיד החלה ברתיעה. "הייתי בעלת תשובה כבר חמש שנים, אבל המראה השחור והמזוקן פתאום הרתיע אותי - עד שהתחלנו לדבר", היא נזכרת, “גם הוא אומן, למד באקדמיה מוכרת מאוד בברזיל - סיפור מאוד דומה לשלי. הציורים שלו רתקו אותי, מאוד צבעוניים נאיבים, ובכולם משפחה עם ילד. מאותו הרגע חזרה הבוסה נובה להתנגן אצלי בראש".
“אבא שלי, אדם חילוני וצדיק אמיתי, ראה את הקונפליקט שלי והציע לי פשוט לנגן בעצמי. התחלתי יותר ויותר לנגן ולשיר בוסה נובה בערבי נשים. מצאתי את המורה הכי טוב לבוסה נובה בסן פאולו, ומהר מאוד הנגינה הפכה לשירה, שפשוט יצאה ממני בטבעיות. המורה התלהב, טען שיש לי קול מדויק וטוב - ואני רצתי לרב. לא הייתי בטוחה שזה בסדר”.
"מותר לשיר בפני גויים"
“הרב ממש עודד אותי והסביר לי שמכיוון שהמורה לא-יהודי אני יכולה לשיר לידו בחופשיות. לאט לאט התחלתי לחבר מילים מהמקורות ללחני בוסה נובה שהכרתי, והמורה התלהב. גייסתי זמרת ששרה קול שני, והקלטנו חמישה שירים באולפן הקלטות של המורה. הם יצאו במאה עותקים, והתגובות היו מאוד טובות, אנשים אהבו את החיבור”.
כעת מתחבטת רוזנפלד שוב על המשך דרכה המוזיקאלית. “אני נמצאת כל הזמן בקונפליקט הזה של שירת נשים. יש המון התלבטויות. אומנות היא חופש 'לעשות מה שבא לי’, אבל אני כבר יודעת שזה לא בהכרח הדבר הנכון. אני רוצה לעשות מה שנכון, לא מה שאני רוצה”.
"מתוך הדילמה הזה בחרתי להוציא רק קטעי אודיו ולא קליפים, כי לפי הרבה פוסקים אין בעיה לשמוע אישה שלא מופיעה מול העיניים. אז כאן זה עומד - לפחות בינתיים. אני מודה שאני מפחדת מביקורת, משני הצדדים, אבל זה לא צריך להיות ככה. למדתי מהבעל שם טוב שאדם לא צריך לפחד ממה אחרים יגידו, אלא רק מהשם”.
אז מה אתם עושים בברזיל?
"זו שליחות - אבל לא בסגנון של ‘פתחתי באמצע הג’ונגל בית חב”ד’ או משהו כזה. אנחנו גרים עם שני ילדנו בסן פאולו, העיר החמישית בגודלה בברזיל, שיש בה המון המון אומנות - אבל בכלל לא כזו שקשורה ליהדות. זה המקום שלנו להציף את הקישור הזה”.
ואיך נראה משם הקונפליקט החרדי-חילוני?
"לא טוב”, מחייכת עינת, “בארץ יש קטע מאוד חזק של כפייה הדדית,כמו זוג נשוי שבו כל אחד מנסה לשנות את השני ולהפוך אותו למשהו אחר במקום לקבל ולהכיל אותו כמו שהוא. היהדות בברזיל היא הרבה יותר רגועה ונינוחה. אנחנו בהחלט צריכים ללמוד לקבל ולכבד יותר זה את זה”.
לפנייה לכתב/ת 
