החדש של אייל גולן: לא נוסק, לא מתרסק
"ימים יגידו" של אייל גולן אולי מאכזב ביחס לזמר בליגה שלו - אבל הוא גם לא בדיוק עוד תחנה במסלול ההתרסקות שאוהבים לשרטט לו. אם תעזבו לרגע את הפרשות, הציטוטים וההחלטות התמוהות (שיר בשם "גבר של אישה אחת"? אשכרה?) תגלו זמר שנשאר ענק, וכמה שירים נעימים
בחודשים האחרונים התהווה במחוזותינו ספורט לאומי חדש - לכתוש כמה שיותר חזק את האמן שהיה ידוע בעבר כ"זמר הלאומי". עשרות טורים, הצהרות ודיונים סביב פרשת אייל גולן הסתכמו בעצה אחת שניתנה כמעט מכל כיוון שהוא. בניסוח העדין שלה: קח הפסקה ארוכה, תיעלם, תן לקהל להתגעגע ואז תחזור - אולי אפילו כמנצח. אבל גולן - כנראה בגלל השילוב בין הכבוד המרוקאי לעקשנות התימנית, אם להידרש לאנלוגיה שלו - בחר שלא להקשיב.
מביט מזרחה: כתבות נוספות על מוזיקה מזרחית ב-ynet
אתמול (ב') הוציא את אלבומו "ימים יגידו". הקונטקסט התקשורתי אולי בלתי ניתן לטשטוש, אבל אני לא כאן בשביל להבקיע עוד שער אחד מיני רבים במסגרת המערכה נגד הזמר. את האלבום צריך לשפוט לפי פרמטרים מוזיקליים נטו, ולהתנתק עד כמה שאפשר מהסאגה הבלתי נגמרת סביב חייו וציטוטיו.
חמישה סינגלים יצאו עד כה מהאלבום, אבל אף לא אחד הפך ללהיט היסטרי, בטח לא במונחים של גולן. יהיה זה פשטני להאשים בכך את הפרשה ואת "התקשורת האשכנזית", ובעיקר יעיד הדבר על אי לקיחת אחריות. זמר כמו גולן, שגם היום ישנם קהלים גדולים בארץ שעוטפים אותו בחום ואהבה, אמור היה לצלוח את המשוכה של התקשורת ולהגיע לקהל דרך פלטפורמות שבהן השליטה היא שלו, כמו פייסבוק ויוטיוב, ודרכן למצב אותם כלהיטים חדשים שלו. מה גם שהוא ידוע ביכולתו לזהות ולייצר להיטים. גולן תמיד אמר שהמוזיקה מנצחת הכל וכעת, שיר אחרי שיר מוכיח שלא בדיוק כך זה פועל. הסיבה, לצערי, מסתכמת בסופו של דבר בתשובה אחת ברורה ופשוטה - השירים האלו פשוט לא מספיק טובים, בטח לא לזמר בליגה שלו.
"מתפלל" שכתב והלחין פאר טסי הוא השיר הטוב באלבום, אבל עדיין כזה שלא מתקרב לרשימת 50 הלהיטים הגדולים שלו. עבור זמר שבכל אלבום מנפק לפחות להיט ענק אחד, זה בעיקר עצוב. "הלילה תרקדי" הקצבי נשמע כמו שאריות מאולפן ההקלטות של פליט "אייל גולן קורא לך". אותו דין הוא לגבי "שר מאהבה", עליו חתומים חברי "הפרויקט של רביבו". "ואולי ביום יפה" נשמע כמו סקיצה לא גמורה עם אחת הפתיחות ההזויות ששמעתי אי פעם. הטקסט של "אני מקווה" נשמע כמו שיחה בין שני ילדים בכיתה גימ"ל, וזה ממש לא מקרה של "הגאונות שבפשטות". וסלחו לי על החזרה לקונטקסט - אבל להכניס לאלבום שיוצא בעיתוי הנוכחי שיר בשם "גבר של אישה אחת" זה עלבון לאינטליגנציה.
ומנגד, "אהבתי בלחש" (שוב טסי) הוא שיר דיכאון נעים אבל לא כבד מדי. זאת בניגוד ל"צללים של דמותה" שכתב והלחין אופיר כהן, שכנראה שלח אותו לגולן בזמן שישב בחדר החקירות - כי חסרה שם רק הסכין היפנית לחיתוך הוורידים. "גבר מאוהב" (שוב כהן) קליט ויש לו פוטנציאל להפוך ללהיט חתונות, אבל יש פער גדול בין רמת הביצוע בבתים הקצת אנמיים לבין הפזמון המוצלח. הטקסט של "שיר לסבא" אינטימי ומקסים, אבל גם כאן - כמו ביותר מדי שירים באלבום הזה - השירה של גולן מתאמצת מדי.
ועדיין, בניגוד לכל אלו שכבר מנצלים את הפרשה כדי לקבל את תפקיד הילד שצעק המלך הוא עירום בהצגת הבידור המצליחה במדינה בחודשים האחרונים, וטוענים שבעצם עבדו עלינו כל הזמן ושגולן גם לא זמר טוב, אני מציע להמתין קצת עם השמחה לאיד ופסטיבל השנאה.
גולן היה ונשאר זמר ענק, מהטובים והמרגשים שקמו במדינה. נכון, האלבום לא מספיק טוב. לא עבור זמר לאומי, לא עבור זמר לאומי במיל'. אבל האמת היא שבהאזנה רציפה, הוא מצליח לעשות את הבלתי יאמן ולהישמע נעים - וזה הרבה מעבר למה שציפיתי. אז אנא, חכו עם ההספדים. דווקא כשאדם במצב כזה, מוטב להושיט לו יד ולא לדרוס אותו שוב ושוב, בלי רחמים.
גם אם שקע לשרשרת של טעויות שנמשכת מאז התפוצצה הפרשה, זו הסתיימה. מסע הרדיפה יכול לעצור, ואפשר לתת לו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - לשיר. למזלנו, זוהי עדיין מדינה חופשית ועכשיו תורו של הקהל להכריע האם להאזין לו או לא. איך אומר האלבום? ימים יגידו.
נ.ב., ליתר ביטחון, אבהיר דבר אחד: הכותב הינו מזרחי מלפניו, מאחוריו ומכל צדדיו.
