ניצולת רצח העם: "אנסו אותי וביקשו שאסלח"
ברואנדה מציינים 20 שנה לזוועות שאירעו וקוראים לפיוס, אך נשים שהועברו מגבר לגבר ונאנסו, חלקן הרו וחלקן נדבקו ב-HIV, עדיין מחפשות צדק. "לא יודעת מיהו אבי בתי. האנסים שלי גזרו עליי עונש מוות". צפו בכתבת CNN
ניתן לצפות בכתבה גם באתר CNN
עוד חדשות בעולם :
השפלה לברלוסקוני: ראה עובדת סוציאלית
ארה"ב: זרים בשכר עושים מהומות באוקראינה
אסד לפוטין: אני לא ינוקוביץ', לא אעזוב הכיסא
ניו זילנד: קבלת פנים חשופה לוויליאם וקייט
"מעולם לא ידעתי מיהו אבי הילדה שלי", היא אומרת. "משום שכל מי השיג אותי לא עזב אותי מבלי לאנוס אותי".
קורבנות לנצח. צפו בכתבת CNN
גם אחרי 20 שנה, מארי ג'ין ובתה קיארזי לא מוכנות לחשוף את פניהן. הן עדיין מפחדות לדבר בפומבי.
ראתה את האנסים מבקשים מחילה ומשתחררים
מארי ג'ין, בת למשפחה בת עשרה ילדים, ואחד מאחיה הם הניצולים היחידים במשפחתה.ההתמודדות שלה עם המציאות של מה שקרה היא עדיין בגדר מאבק עבורה, בייחוד כשחודש אפריל מתקרב. "אני מרגישה רע בלב שלי בשביל קיארזי", אומרת מארי ג'ין ובוכה בשקט לתוך פיסת בגד שהיא מגוללת סביב אצבעותיה. "היא נכנסת לטראומה ולפעמים אני לא יכולה לעשות דבר. היא חפה מפשע בכל הסיפור הזה".
במשך 100 ימי רצח העם ברואנדה, מאות אלפי בני טוטסי ובני הוטו מתונים נטבחו על ידי הרוב האתני מבני הוטו. מאות אלפי נשים נאנסו.
"הדביקו אותנו באיידס בכוונה"
במטה "האגודה לנשים ניצולות רצח העם" בבירת רואנדה קיגאלי, משתרך מדי יום תור של נשים שמקבלות תרופות נגד הידבקות בנגיף HIV. התרופות מסייעות להדוף את הנורא מכול במחלת האיידס - לעת עתה.
לרבים מניצולי טבח העם ברואנדה יש סיפורים דומים לאלה של מארי ג'ין. נשים שהועברו מתוקף לתוקף נדבקו בנגיף ה-HIV. עבורן, מורשת רצח העם היא דבר שלא ניתן לברוח ממנו. זוהי מורשת שמארי ג'ין היא חלק ממנה. בשעה שהיא עוברת על התרופות היומיות שקיבלה, היא אומרת שהיא מאמינה שהאונס הוא עונש מוות שגזרו עליה תוקפיה. היא מאמינה שהם הדביקו אותה ונשים אחרות כמוה באיידס בכוונה.
ממשלת רואנדה אמרה שיום השנה ה-20 לרצח העם הוא הזדמנות להתאחד בפיוס ובמחילה. אולם המציאות הרבה יותר מורכבת. "סלחתי להם", אומרת מארי ג'ין על הגברים שאנסו אותה, הכניסו אותה להריון והדביקו אותה במחלה קטלנית. "משום שהממשלה ביקשה ממני לסלוח".
אולם בתה קיארזי אומרת שיום השנה הוא תזכורת נוספת לכך שאין לה זכות להתקיים. "זה כואב - זה פוגע בי. אני תמיד שואלת את עצמי, ומאבדת את כל האומץ שלי", היא אומרת. "אני שואלת את עצמי מדוע אני קיימת. ואני שואלת את עצמי מדוע זה קרה. ואני חשה שאני לא שווה דבר".
מארי ג'ין אומרת ש"הכאב עדיין נמצא שם". יום השנה הוא יום נוסף שבו מזכירים לה מה היא ובתה עברו ועל מה הן נאבקות להתגבר".
הכתבה תורגמה על ידי ynet ובאחריותו