זבל רקוב, צחנת שירותים: המאכל הכי מסריח

הריח של אחד המעדנים הפופולריים ביותר בדרום קוריאה מושווה בדרך כלל לזבל רקוב ולשירותים מטונפים. ולהשוואות האלה עוד אחראים האוהדים שלו.

עוד חדשות מהעולם :

• נאס"א: נתפוס טרמפ על אסטרואיד בדרך לירח
• חוק בצרפת: מייל מהבוס? רק בשעות העבודה
• ריאליטי חדש בנורבגיה: להביט בציפורים
• פאדיחה: בוש "העתיק" את ציוריו מגוגל?
  

את המנה הלא-שגרתית מכינים בדרך כלל על ידי לקיחת עשרות דגי סקייט עשירים בסחוס שנראים כמו טריגונים, ודחיסתם לתוך מקפיא - והמתנה ארוכה עד לקבלת התוצר. לעתים נמשכת ההמתנה הזו חודש שלם.

הדג הסחוסי והמסריח מוצג בשוק במוקפו(צילום: AP)

"אתה יודע שזה מוכן לפי הריח", מסביר קנג הן ג'ו, הבעלים במשותף של חנות מאכלי ים בשוק הדגים הסואן של עיר הנמל מוקפו, בקצה הדרום-מערבי של חצי האי הקוריאני, האזור שנחשב לביתו הרוחני של המאכל הזה. בעוד קנג מדבר הוא חותך נתחים קטנים ומסריחים של דג בסכין גדול, ומניח אותם בקופסאות קלקר לקראת שליחתם ללקוחות ברחבי דרום קוריאה.

ריחו של הדג, הנקרא בקוריאנית "הונגאו" ונאכל בדרך כלל לא-מבושל, לא משאיר מקום לטעויות. לא ניתן לחמוק ממנו, ועבור רבים הוא מהווה דיל-ברייקר. סירחון עמוק וחריף של אמוניה נפלט מהחיה אחרי תהליך הכנת המעדן, שנמשך כמה שבועות. לעתים קרובות מי שנתקלים במאכל הזה לראשונה עוצמים בחוזקה את עיניהם בעודם לועסים. דמעות זולגות על הלחיים שלהם וגרונם מתאמץ לבלוע. "כשהדג תוסס לאורך זמן רב, הריח הופך חריף יותר", מציין קאנג, וברור בדבריו שהוא מתכוון לדבר בלשון המעטה.

פורסים נתחי הונגאו כדי לשלוח לחנויות(צילום: AP)

בעולם המערבי עדיין מתרגלים בהדרגה למאכלים אסייתיים, אבל דרום-קוריאנים רבים משתוקקים, ואפילו מכורים, למאכל הזה הקיצוני בסירחונו. מסעדות שמומחיותן היא הגשת הונגאו פרושות ברחבי המדינה כולה, וקבוצה אחת של אוהדי ההונגאו זוכה ליותר מ-1,300 חברים. "יש אנשים שהדחף שלהם לדג הזה פורץ ברגע שהם מריחים את האמוניה", אומר שין ג'ין וו, בעל חנות למאכלי ים במוקפו. "לא צריך לפרסם ברבים את חוזק הריח של המאכל הזה. כולם כבר יודעים".

בחנותו של שין יש שני מקררי תסיסה. ריח האמוניה הנפלט כשמתקרבים אליהם צורב בעיניים, באף ובסינוסים ותוקף את הלשון, הגרון והריאות. סקייטים מותססים במשך עד 15 ימים במקרר הראשון שבו הטמפרטורה היא 2.5 מעלות, ועד 15 ימים נוספים בשני שבו יש מעלה אחת. חנויות במוקפו מכינות את הדגים האלה ושולחות אותם למסעדות ולחובבי הונגאו ברחבי דרום קוריאה.

יש שיקיאו מיד, יש שיאמרו - תאווה לחך(צילום: AP)

הרוב הגדול של יותר מ-11 אלף הטונות של הונגאו שנצרכים במדינה בא לא מדגים שאותם תופסים דייגים דרום קוריאנים, אלא מייבוא קפוא וזול יותר. בעלי החנויות מפשירים ומנקים את הדגים המיובאים, שמחירם יכול להיות זול בעד פי חמישה מהדגים מתוצרת מקומית, ואחר כך הם מכניסים את הדגים למקררי התסיסה.

כמו סיגריות: רע, אבל אי-אפשר לסרב

ההיסטוריה של ההונגאו אינה ברורה לגמרי, אולם ברור שמקורו בימים שלפני הקירור, כשמזון שאותו ניתן לשמור זמן רב מבלי שירקיב נחשב ליקר ערך. מישהו, אולי דייג במסע ארוך או חקלאי חכם, רעב ונואש - גילה שהסקייטים אינם מתקלקלים מהר כמו דגים אחרים, וכך נולד המאכל.

(צילום: AP)

כדי ללמוד לאהוב, או לפחות לסבול, את מה שרבים מחשיבים לדג המסריח ביותר באסיה, יש צורך ביכולת התמדה. חובבי המאכל אומרים שמי שמנסה אותו ארבע פעמים - מתמכר. שונאיו לא יבינו כנראה לעולם איך מישהו יכול בכלל להגיע לטעימה הרביעית.

"זה כמו אגרוף בפרצוף", אומר ג'ו מקפרסון, מייסד בלוג אוכל שהפך לחסיד של הדג. "כמו כל אחד אחר, השתנקתי בפעם הראשונה". חובביו הגדולים של הדג מעדיפים לאכול אותו כפי שהוא וללא תוספות, אולם רוב אלה המנסים אותו בפעם הראשונה נוטים לצרף לו כל תוספת אפשרית, כך שייווצר סנדוויץ' הונגאו עם שלל טעמים, "אבל אפילו זה לא מנטרל לגמרי את טעם הדג", אומר מקפרסון.

מקפרסון זולל ברצון את המאכל המסריח עלי אדמות(צילום: AP)

המרקם הספוגי של הדג הופך אותו לקשה עוד יותר לבליעה, וריח האמוניה הנלווה לו כה חזק עד שהוא נדבק למשך שעות לבגדים, לעור

ולשיער. הפעם השנייה שבה אוכלים את הדג, אם יש כזו, היא בדרך כלל טובה יותר. אחד הטריקים להתגבר על הסיוט הוא לשאוף דרך הפה ולנשוף דרך האף תוך כדי האכילה.

יש שלל תיאוריות המסבירות את הפופולריות של המאכל. חלק מהקוריאנים מתארים את התשוקה שלהם אליו כתשוקה הדומה לסיגריות: אתה רוצה את זה אף שברור שזה לא טוב. מקפרסון אומר שהדג זוכה להערכה גם בשל המרקם המעניין שלו והתחושה שהוא מייצר בפה, שני דברים שיכולים להיות חשובים לקוריאנים לא פחות מהטעם. יש גם משהו עליז מאוד במסעדות הונגאו, שבהן כמויות גדולות של אלכוהול קוריאני נפוצות פחות מהדג עצמו.