לגליזציה עכשיו

לאחרונה דווח על חשוד בסחר בסמים שהודה במשטרה שסיפק גראס למספר ידוענים. בעקבות דבריו הם נחקרו ואף נערך חיפוש בבתיהם. חלקם "יצאו מהארון" והתוודו בתקשורת שהם אכן משתמשים בגראס כחלק משגרת חייהם. מדהים: ידוענים שאינם מתביישים לחשוף שהם עוברים על החוק כדבר שבשגרה. מדהים עוד יותר: הם ממשיכים להסתובב חופשי ולהיות גיבורי תרבות. ומדהים מכול: דבר מזה אינו מפתיע אותנו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חרפת הגיל הרך / יואב מזא"ה

מה הם עושים בממשלה הזו? / מיכאל מנקין

פקודת הסמים המסוכנים אוסרת על שורת פעולות בנוגע לסמים מסוכנים: ייצור, ייבוא וייצוא, סחר, אספקה ואף החזקה ושימוש. העונש על העבירות הללו הוא 20 שנה לרוב, בלי קשר לסוג הסם. ואולם מי שמשתמש או מחזיק עבור עצמו בלבד - דינו שלוש שנות מאסר בלבד. הפקודה מגדירה שורת חומרים ארוכה שהולכת ומתעבה עם השנים. נחשו איזה חומר הוא הראשון ברשימה? נכון, זהו הקנבוס (קנביס). החוק אוסר עלינו להשתמש בו ובתוצריו. באופן מעניין, פקודת הסמים מלווה אותנו בכל מקום בעולם, כך שאפילו מי שמשתמש בגראס במדינה שבה הדבר חוקי לגמרי עובר על החוק הישראלי וניתן להעמידו לדין.

קוראים ישרים: האם אי פעם השתמשתם בגראס? בין אם אנו אנשים פשוטים, ידוענים ואפילו חברות כנסת או שרים בממשלה, אצל רבים התשובה היא כן. מי שנמצא בצד הנדיר של המפה, שנמנע מכל התנסות בגראס, גם אליכם יש לי שאלה: האם אתם מכירים אדם שמשתמש בגראס באופן שגרתי?

השאלה האמורה היא רטורית. השימוש בגראס כה נפוץ בחברה הישראלית עד שאינו בגדר הפתעה. אף שאין מדובר בעבירת חניה שהעונש בגינה הוא קנס, אלא בעבירה שניתן להיכנס לכלא בגינה לשלוש שנות מאסר, לאיש לא איכפת. מדוע?

הגורם הראשון שצריך לספק הסבר הוא מערכת האכיפה. משטרת ישראל, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה: אם החוק אומר שאסור - מדוע אתם מתעלמים? ואם אתם מתעלמים כמעט תמיד - מדוע זה פתאום הופך מעניין כשזה מתקשר לידוען? חוק אחד לכול, לאזרח הקטן, לידוען ולשר האוצר. אם אין עניין לציבור באכיפת האיסור - העניין שיש לצהובונים אינו אמור להוביל פעולות משטרתיות.

המצב הנוכחי, כשקיים איסור על הנייר אבל בפועל אינו נאכף, גרוע משתי סיבות. האחת היא שהרשות האוכפת למעשה משכתבת את החוק. זהו מצב לא נדיר: ככל שיש יותר איסורים, החוק על הנייר מאבד מחשיבותו לטובת החוק בשטח, משום שלרשויות האכיפה משאבים מוגבלים והן עורכות תעדוף. בסופו של דבר, איסורים רבים נדחקים לשוליים עד שהם גוססים או מתים (הסתה לגזענות למשל). הסיבה השנייה שהמצב הזה גרוע היא המשוואה הבאה: התנהגות שכיחה + אכיפה נדירה = אכיפה סלקטיבית. המשטרה אוכפת את החוק מתי שמתחשק לה ומתעלמת ממנו מתי שבא לה (פרסום שירותי זנות למשל). אכיפה סלקטיבית פותחת פתח לכוחנות, לשחיתות ולשיקולים זרים, ופוגעת בערך השוויון. או שגראס הוא רע לכולם, או שלא. אין באמצע.

הגורם השני שצריך להתייחס לסוגיית הגראס הוא המחוקק. נוכח ההבנה שחלק גדול בציבור משתמש בגראס אפילו תוך הפרת החוק, ושחלק גדול אחר בציבור אינו מוטרד מכך - הגיעה השעה לדון מחדש בפקודת הסמים המסוכנים, תוך שקילת החסרונות והיתרונות של הותרת המצב הקיים לעומת הסדרה כזו או אחרת. בינתיים המחוקק ממשיך לדמיין עולם שבו סיגריות, שהורגות עשרת אלפים איש בשנה בישראל, ואלכוהול, שמביא לתאונות דרכים ולהתמכרות - הם מוצרים נורמטיביים, ואילו הגראס הוא נחלת הסטלנים והבטלנים. ובזמן שהוא מדמיין, השוק השחור והפשע המאורגן מרוויחים מהפללת הגראס, ואזרחים רבים עוברים על החוק לאחר שזיהו את היחס המשפטי הצבוע לגראס. הגיע הזמן לחשוב מחדש: אכיפה עכשיו - או לגליזציה עכשיו.

ד"ר אסף הרדוף, הפקולטה למשפטים, המכללה האקדמית צפת

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il