מה הקשר בין "משכב זכר" ל"משכב בהמה"?
טענת ההומופובים "בסוף הם ישכבו עם בהמות", כאילו הומו קרוב לזה יותר מסטרייט, נולדה בחטא במטרה להבהיל ולהגעיל את השומע. ועוד בפרשת השבוע: חכמים הדירו פרות מהאחו שמא יתפתו לבוא עליהן - אך אין חלופה לאחריות אישית. הפחדות וסייגים רק יגזרו עלינו נזירות, סבל ובדידות
סמיכות פרשיות קשה לעיכול
בפרשת "אחרי-מות" מובאת רשימה ארוכה ומעוררת עניין של איסורי עריות. בסוף הרשימה מופיעים שני חוקים סמוכים, שהקשר ביניהם מעורר תמיהה וכאב גם יחד: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח, כב-כג).
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
האיסור על גבר לשכב עם גבר אחר "משכבי אשה" צמוד לאיסור קיום יחסי מין עם בהמה. האם סמיכות זו מקרית, ונוצרה כיוון שמישהו דחס בסוף רשימת העריות את כל החוקים שלא מצאו להם מקום אחר, או שהיא מבקשת להציע פרשנות נוספת לשני החוקים?
כשל רוחני
בויכוחים פופולאריים סביב זוגיות ונישואים חד-מיניים, מרבים לשלוף את הטענה המעוותת: "עוד מעט תתחתן עם בהמה". כאילו שיש איזשהו קשר לוגי, מוסרי או רוחני בין שתי ההתנהגויות.
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת אחרי-מות
הטרוסקסואליות קרובה למשכב בהמה בדיוק כפי שהומוסקסואליות קרובה אליה, אבל הקשר בין משכב זכר למשכב בהמה ניטע כבר בפרשת השבוע שלנו - ומאז ועד היום יש המתייחסים אליו כאילו הוא מציג אמת פשוטה על טבע העולם.
מי מפחד מייחוד?
מסכת "קידושין" מרבה לעסוק בענייני ייחוד - התייחדותם של אנשים שמבחינה הלכתית אסור להם לקיים יחסי מין. שאלה מרכזית בסוגיות אלה היא עד כמה צריכה ההלכה להגן על חברי הקהילה מפני סכנות ה"ייחוד", והאם ומתי היא יכולה לסמוך על החלטותיהם:
"אמר רב יהודה בשם רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו. כאשר אמר את הדברים לפני שמואל, אמר (שמואל): אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה - ואפילו עם בהמה! (והרי) למדנו במשנה: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקירוב בשר" (קידושין פ"א, מתורגם מארמית).
החכם הבבלי רב אסי סומך על חברי הקהילה שיידעו להימנע מקיום יחסי מין עם קרובותיהם, ועל כן הוא מתיר לאדם להתייחד עם בנות משפחתו. שמואל, חכם בבלי חשוב גם הוא, שומע את הדברים ומתנגד בנחרצות: "אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה - ואפילו עם בהמה".
איך לעזאזל הגיעו לכאן הבהמות? נדמה לי שמי שמבוהל מבקש להבהיל, ובדיוק כפי שפרשת העריות בתורה מבקשת לזרוע פחד ותיעוב מפני "משכב זכר", ועל כן קושרת אותו ל"משכב בהמה", תוקף שמואל - באמוציות חזקות אך ללא טיעון משכנע - את חופש הייחוד של רב אסי.
אלא שעורך הסוגיה מזכיר כי דבריו של רב אסי נתמכים גם במשנה, הקובעת כי "מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהן בקירוב בשר". לא רק הימצאות בבית אחד מותרת, אלא אף שינה באותה מיטה ובעירום.
הדיון בגמרא נע בין שתי העמדות הרחוקות ביחס לאיסורי הייחוד, ומביא שני סיפורים שנועדו לתמוך בעמדתו הקיצונית של שמואל.
מדרכות נפרדות לפרות
הסוגיה מעידה על מעשיהם של שניים מגדולי חכמי התלמוד הבבלי: "אביי היה מוציא אותה (את הבהמה) מכל השדה. רב ששת היה מעביר אותה (את הבהמה) מעבר לגדר". הנה, שניים מגדולי חכמי בבל מקפידים להרחיק מהשדה בה הם משוטטים את הבהמות.
האם אתם יכולים לדמיין כיצד ירחיק החכם, הנזהר מאיסור ייחוד עם בהמה, את הבהמה הרועה באחו? ולאן הוא ירחיק אותה? אם הבהמות לא יכולות להיות בשדה כשבני אדם עוברים בה, לאן בדיוק הן ילכו? האם לפנינו מחזה סוראליסטי? תמונות החותרות תחת ההלכות אותן הם מתארות?
קשה לי להאמין שמי שסיפר מסורות אלה לא חייך לעצמו בדמיינו את התמונות שמאחורי המילים.
"לא עלה בדעתי" - כתשובה הלכתית
אם האירוניה של שני המעשים הראשונים מוטלת בספק, מובא מיד לאחריהם המעשה השלישי ומתיר ספקות:
"רב חנן מנהרדעא הגיע אל רב כהנא בפום נהרא, ראה ש(רב כהנא) יושב ולומד ובהמה עומדת לפניו. אמר לו (חנן לכהנא): האם אינך סבור שאסור להתייחד אפילו עם בהמה? אמר לו (כהנא): לא עלה בדעתי".
רב חנן, שחי בנהרדעא, מקום מושבו של שמואל, המחמיר בענייני עריות, מגיע לפום נהרא הרחוקה, המצויה בדרומה של בבל היהודית, ושם הוא את רב כהנא יושב ולומד תורה בפני בהמה. כאשר רב חנן מעיר על כך, משיב לו רב כהנא: "לא עלה בדעתי".
כתמי הרורשאך ההלכתיים
הביטוי "לא עלה בדעתי" כמענה לקושיה הלכתית מופיע בתלמוד כמה פעמים והוא נחשב למענה ראוי. "לא עלה בדעתי" אינו תשובה מבוהלת של מי ששכח הלכה חשובה אלא תשובתו של חכם שחושב שהנושא לא אמור היה להיות בדעתו.
הקביעה "לא עלה בדעתי" צריכה להיקרא בניחותא, ולא בבהלה, כתיאור תודעתו של הלמדן האחראי: "לא עלה בדעתי" כיוון שדעתי הייתה עסוקה בלימוד תורה או בענייני יום-יום שיש בהם ממש, "לא עלה בדעתי" כיוון שלא באמת ראוי לנושא זה לתפוס מקום בדעתי, "לא עלה בדעתי" - אין לי מענה הלכתי לשאלתך אבל אני גם לא טורח לחפש אחד.
אמור לי אלו סוגיות הלכתיות "עולות בדעתך" ואומר לך מי אתה.
החיים כמדרון חלקלק
הטענה שהחיים הם "מדרון חלקלק" היא פחדנית. המדרון החלקלק נישא בפיהם של מי שמרגישים חסרי בטחון ונטולי עמוד שידרה. אם ההחלטות המוסריות שלי ראויות בעיני, ואם אני מוכנה להתעמת עם הקשיים שיש לי בישומן, אין לי צורך להבהיל את עצמי במדרונים חלקלקים ולהקיף את עצמי בסייגים.
קהילה של אנשים עצובים ועזובים
תמונת החכמים המסתובבים בשדה שומם ממנו הקפידו לגרש את הבהמות לא מרפה. שמואל, הפוחד שנתייחד עם פרות, אוסר עלינו להתייחד עם קרובי משפחה, ולמעשה דורש מאתנו לחיות כנזירים בתוך הקהילה. לשיטתו של שמואל אנו נדרשים להרחיק מעלינו חיות ואדם ולהתבודד בתוך החיים השוקקים.
מוסיף על איסורים אלה רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, הקובע כי האמונה (הבעייתית בעיני, כמובן) ולפיה "לא נחשדו ישראל על משכב זכר" לא תקפה בימיו, ועל כן "בדורות הללו, שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר" (אבן העזר הלכות אישות, כד). הבדידות הולכת ומחריפה, ומרוב סייגים - לא מרגישים את האחווה האנושית.
קשה לחשוד בי שאני מקלה ראש ב"גילוי עריות", אבל אני לא מאמינה שהפחדות וסייגים יצילונו. אין חלופה לאחריות האישית. פרשת הרב קופולוביץ, פרשת הרב מוטי אלון ופרשות רבות נוספות מלמדות שרבי יוסף קארו צדק, וכי כל הנטיות המיניות האפשריות קיימות גם בעם ישראל.
אלא שאם נאמץ את הפתרון של יוסף קארו, נצטרך להסתובב בעולם כשאנו מוקפים בכלובים אישיים: גבר לא יכול לגעת בגבר, גבר לא יכול לגעת באשה, כל אב ואם יהיו חשודים בתקיפת ילדיהם, ואיש לא יכול ליהנות ממראה הפרות הרועות באחו.
תורת חיים כמדרון חלקלק מסרסת והיא מציעה סבל ובדידות שאין להם סוף. אני חושבת שחינוך ללקיחת אחריות יותר יעיל והרבה יותר נעים.
הקישור בין "משכב זכר" ל"משכב בהמה" - יסודו בחטא
זה קישור שמבקש להבהיל ולהגעיל את הקוראים. מי שלא מבין מדוע "משכב זכר" נחשב לחטא, אמור להאמין שהוא מוביל ל"משכב בהמה" - ועל כן להתרחק ממה שאינו מסוכן בעיניו כלל וכלל.
ומה נעשה בבית הכנסת?
בכל שנה כשמגיע האביב מפציעות לעולם פרשות "אחרי מות" ו"קדושים", ואני מרגישה צורך דחוף לעסוק בענייני "משכב זכר" ולהתייחס לנטייה הקהילתית לרדוף את האחר ולנסות למגרו.
השבת ובשבת שלאחר פסח יקראו בבתי הכנסת על איסור "משכב זכר". אני לא הייתי רוצה לדלג על קריאת הפרשות האלה, כפי שלא הייתי רוצה לדלג על קריאת המצווה להשמיד את עמלק או על קריאתם של חוקים וסיפורים שיסודם בשנאת נשים.
הפרשות האלה חשובות כי הן מעידות כאלף עדים על כך שאנחנו, היהודים, לא מוסריים יותר מאחרים. הן מעידות על כך שכולנו מועדים לרשע. הן מעודדות אותי לחפש את הכשלים המוסריים שלי, ובו בזמן הן גם מאפשרות לי להתאבל על פשעים מוסריים שהיו ועודם.
לפני כמה שנים הזכרתי כאן מנהג חדש ולפיו חברות וחברי הקהילה עומדים בבית הכנסת בשעת קריאת הפסוקים האוסרים על "משכב זכר". הם עומדים כדי להביע סולידריות עם הנרדפים וכדי להצהיר על עמדתם המוסרית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
א. חבריי וחברותיי, אנא עמדו בבית הכנסת בשעה שיקראו בתורה את החוק האוסר על "משכב זכר".
ב. תודה לקושית ואלוהימה (טוקבק 92), שהציעה הסבר תרבותי מעניין ל"חומרא דרבי זירא", תוך שהיא שמה דגש על המעבר שמציעה חומרה זו מהגדרת הדימום הנשי כנורמלי להגדרת כל דימום נשי כ"זיבה".
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
